לפני כמה שבועות קיבלתי הזמנה לחתונה של חבר טוב. בשנייה הראשונה הייתי בהלם. בכל זאת, כל כך התרגלתי למוסד הנישואים ששכחתי שעוד יש רווקים בעולם, כלומר אנשים שקמים אחרי השעה 8 ביום שבת.
כשהתאוששתי מההפתעה דווקא שמחתי, כי אני אוהב חתונות. אתה מגיע לאירוע, פוגש חברים טובים, אוכל הרבה, שותה קצת (אפשר גם הפוך), והכי חשוב - בניגוד למסעדה, בחתונה אתה משאיר את הצ'ק בתחילת הערב, כך שבסיומו אתה יוצא עם הטעם הטוב של הקינוחים במקום עם הטעם הרע של החשבון. תענוג.
הדבר היחיד שלא הבאתי בחשבון הוא שכל חתונה שמחה מתחילה בעונש מעצבן: מסיבת הרווקים. אותו אירוע שבו החבר שלך נפרד מחיי הרווקות, כאילו עד החתונה הוא היה מלך חיי הלילה, דון ז'ואן כובש שבחורות רבו עליו במועדונים ולא חנון היי־טק ביישן שנמצא עם אותה בחורה כבר מהתיכון.
• • •
אם הרעיון לא מספיק אידיוטי, הביצוע שלו היה מבאס סופית. בזמן שאת מסיבת הרווקות חגגו הכלה וחברותיה בצימר מפנק בגליל, הכולל ספא, ג'קוזי וארוחת גורמה ליד האח, אנחנו קיבלנו "לילה במדבר" - טיול גברים קשוח ומדכא, הכולל חול, רוח ומקום באוהל ליד האח של החתן.
שבוע לפני האירוע המיותר ישנתי בלילה עם חלון פתוח וראש רטוב, בתקווה לחטוף איזו מחלה שתוציא אותי מהעניין בכבוד, אבל ללא הועיל. בבוקר הטיול (להלן: העינוי) קמתי בריא כמו פנתר במדבר יהודה ועצוב כמו מישהו שאולי עוד מעט יפגוש אותו.
יוני, חבר טוב שלי, ניסה לשפר לי את מצב הרוח. "שמע, גם אני לא מת על קמפינג, אבל תכלס, מה זה משנה איפה אנחנו? העיקר שאנחנו עם חברים טובים!". מצב הרוח שלי אכן השתפר קצת, עד שהגענו למדבר בשעת הצהריים, והתברר שבמקום השמש החמימה שהבטיחו לנו, מזג האוויר היה אפור ועגמומי.
תהיתי אם גם השמיים עומדים לבכות על מנוחת השבת שנגזלה ממני, אבל מדריך טיולי הג'יפים שחיכה לנו בשטח הסביר שמדובר בעננים מקומיים שתכף יחלפו ויפנו את מקומם ליום שייראה בדיוק כמו שנראה תמיד הגבר הישראלי בפרסומות: בהיר ונאה.
הוא הפליג להסבר קצר על האזור (לא הקשבתי, אבל נדמה לי שהמילה "חול" חזרה על עצמה די הרבה) והשאיר אותנו לבד עם שלושת הג'יפים, שהיו מאובזרים במיטב ציוד השטח, למעט נהגים מיומנים. לא קריטי. אמנם לא עשיתי קורס, אבל אני בהחלט יודע דבר או שניים על נהיגת שטח. למשל, שברגע שאתה תקוע עם שני גלגלים באוויר, כמו המצב שאני הגעתי אליו עשר דקות אחרי שהתחלנו לנסוע, הדבר הנכון לעשות הוא להדליק אורות אזהרה ולהזמין חילוץ.
החבר'ה, לעומת זאת, חשבו אחרת. הם הפשילו שרוולים, דחפו, ניענעו - והרכב ירד מהסלעים בשלמותו (למעט כמה ברגים וצינורות שאני מקווה שלא היו קריטיים להמשך הנסיעה).
אחרי עוד רבע שעה של ג'יעג'וע חסר תכלית בהרים כאילו היינו קנגורו בקיפצובה, החלטנו להשאיר את הג'יפים במקום - בכל זאת מדובר בכלים יקרים מכדי לסכן אותם בדרך עפר - וירדנו ברגל להקים את המאהל.
"תזכרו מאיזה שביל הלכנו בוואדי, שלא נתברבר בדרך חזרה", אמר יוני, בתפקיד מאיר הר־ציון. רציתי להזכיר לו שהוא שירת בקריה, והנ"צ היחיד שהוא ניווט אליו זה עזריאלי בצהריים, אבל הוא כבר היה בשוונג. "אתם יודעים מה הכי חשוב בבחירת מיקום למאהל?"
"שיהיה ליד שקע למטען?" ניסיתי.
"לא, שיהיה במקום גבוה ולא פונה למזרח, כדי שהשמש לא תעיר אותנו מוקדם".
חבר אחר, אב לשלושה, שהקטן שבהם בן חודש, התמרד מייד: "מי בכלל מתכנן לישון? הבאתי גיטרה, ננגן, נשתה קצת ונריץ צחוקים כל הלילה".
התחלנו להרכיב את האוהלים. בשבילי זו היתה הזדמנות להשוויץ ברכישה שביצעתי במיוחד לטיול: אוהל גדול ומדוגם עם מנגנון לפתיחה קלה בתוך שמונה שניות. ואכן, בתוך שמונה שניות הצלחנו לפתוח את האריזה. אחרי חצי שעה גם האוהל עמד. אחרי עוד שעה הוא עף, ונזכרנו שהיה צריך לתקוע את היתדות באדמה. לא נורא, מזל שיחד עם האוהל רכשתי גם שק שינה חסין נגד חום, קור ועקיצות, כולל העקיצה בקופה כששילמתי עליו.
אחרי שהתמקמנו וכולם חבשו פנסי ראש שיקלו על החיות מסביב לדעת שהגיעה לשטח חבורת עירוניים פאתטית, קברנו באדמה סיר פויקה (ביטוי אינדיאני שפירושו "יש עוד זמן עד האוכל"), העמדנו קפה שחור על גזייה, ניגנו קצת בגיטרה, והאמת - התחלתי ליהנות. חשבתי לעצמי שיש משהו נחמד בלהתנתק קצת מהאייפון, מהעבודה ומטרדות היום־יום, ופשוט להתמסר לטבע, לחברים, לפשטות של החיים. ואז התחיל גשם.
בתוך שמונה שניות קיפלנו את כל האוהלים ואת עצמנו לתוך הרכבים, ופתחנו בבריחה חזרה אל הציביליזציה. ניווטנו באמצעות כוכב הצפון והגברת מהווייז, עד שעצרנו במקום מושלם להעביר בו את הלילה: מלון בוטיק מפנק במיוחד, חצי שעה נסיעה מהשום־מקום שהיינו בו.
נכנסנו, שילמנו לפקידת הקבלה את הסכום שהיא ביקשה ועוד קצת כדי שלא תספר לנשים שלנו איפה העברנו את הלילה, ועלינו לישון.
"תזכרו מאיזה שביל הלכנו למעלית, שלא נתברבר בארוחת הבוקר", אמר יוני, ואני לגמרי הסכמתי איתו. כי תכלס, מה זה משנה מה עושים? העיקר שאנחנו עם חברים טובים.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו