מאיר בעל הנס

הסיורים בעזה בתחפושת, ההיתקלות והמעצר בתוניסיה ואפילו רעידות האדמה בנפאל לא הכינו את אהרן גרנות, מי שנחשב ל"איתי אנגל של הציבור החרדי", למה שקרה לו ביום חמישי שעבר.

"התקשרתי לשלומי, מנהל האירועים של הישיבה בקריית ארבע, כדי לברר משהו לגבי החדר של מאיר בישיבה", הוא מספר. "שאלתי אותו, 'מה קורה עם מאיר?'. הוא אמר, 'מאיר בסדר'. שאלתי אותו, 'מה בסדר? מה לגבי מה שדיברנו על החדר שלו?' ואז הוא הבין שאני עדיין לא יודע על מה שקרה.

"היות ששלומי הוא גם מתנדב במד"א, שאלתי אותו אם שמע על אירוע הדקירה בקריית ארבע ואם הוא יודע מי הנדקר. ואז היה שקט. הוא הבין שאני לא יודע ואמר לי, 'אהרן, זה מאיר. אבל אל תדאג, הוא בסדר. הוא במצב יציב'". אהרן סופק את כפיו כשהוא משחזר את החרדה. "הלב שלי פשוט נפל. כשאומרים לך 'יציב' זה לא נשמע טוב. זה בטח לא פצוע קל. רגע כזה של חרדה לחיים של אדם שכל כך קרוב אליך מפחיד הרבה יותר מאשר להסתובב במקומות שהייתי בהם".

מאיר הוא מאיר פובלובסקי (31), שאהרן גרנות היה עבורו מעין אב מאמץ לאחר שעלה ארצה לבדו מאוקראינה לפני עשר שנים. עכשיו הוא שוכב בקומה השמינית בבית החולים שערי צדק, אדם חסון שלראשו כיפה גדולה, ובטנו תפורה בתפרים גדולים. המבקרים באים והולכים, שרשרת גדולה של אנשים, חברים לישיבה, תושבים מקריית ארבע, וגם אינספור אנשים טובים שבאים לחזק את ידי הפצועים.

שתי בנות חרדיות נכנסות עם סל ממתקים. אחריהן באות שתי בנות שירות לאומי שעובדות בבית החולים, קפצו רק להגיד למאיר שהוא גיבור ושעם ישראל חי. שתי נשים מבוגרות מרעיפות עליו ברכות בעיניים דומעות.

בעברית במבטא רוסי, שמשלבת פסוקים מהתנ"ך, מתאר מאיר בקור רוח את רגעי האימה. "לקחתי את הספר של הרב חיים דרוקמן, 'קמעא קמעא', שמדבר על כך שמדינת ישראל היא התחלת הגאולה, והלכתי ללמוד בסוכה שליד בית הכנסת. ישבתי לבד וקראתי.

"שמעתי מאחוריי צעדים, הסתכלתי וראיתי בחור ערבי, שהולכים לקראתו שלושה ילדים בני 6 או 7. הוא אמר להם 'סלאם עליכום', והם ענו לו והמשיכו ללכת. לא חשדתי בו כי הוא נראה ילד, אבל כן עקבתי אחריו במבט. הוא הלך בצד, מאחורי הבד של הסוכה, ואני חיכיתי שהוא ייצא מקדימה ואראה אותו. זה היה אמור לקחת ארבע־חמש שניות עד שאראה אותו.

"כשהרמתי את הראש להבין למה הוא לא ממשיך לדרכו, הוא קפץ עלי בצעקות 'אללה אכבר'. הספקתי לקום, ואז נדקרתי בבטן. היתה לו סכין גדולה בגודל 25-20 ס"מ.

"דחפתי אותו ממני, והוא נהדף אחורה. שמתי לב שהבטן שלי מתנפחת ושאני מאבד הרבה דם. התחלתי ללכת לכיוון הש"ג של היישוב, שהיה במרחק עשרה מטרים ממני. תוך כדי הריצה קיבלתי שלוש דקירות בגב. לא הרגשתי כאבים, אבל שמעתי את הצליל של הבשר נקרע, צליל כזה שהסכין נכנסת עמוק־עמוק.

"הבנתי שהסיפור שלי גמור. הגעתי לכניסה ליישוב ונשכבתי על הכביש. על הרצפה ראיתי שלולית דם בקוטר של מטר, הרגשתי שזהו. שהגיע הרגע שלי.

"עצמתי את העיניים והתחלתי להגיד בקול 'שמע ישראל'. התחלתי לחשוב על זה שאני הולך למות על קידוש השם, זה הדבר היחיד שעבר לי בראש. חיכיתי לרגע הזה של ההתנתקות מהגוף. לא הבנתי איך אני עדיין חי, הייתי כל הזמן בהכרה".

כוחות ההצלה הגיעו בתוך דקות ספורות. הדרך לבית החולים שערי צדק בירושלים ארכה כחמישים דקות של גיהינום. "זה היה כאבים מטורפים. הנהג נסע מהר, וכל עצירה פתאומית הכל זז, וכל פנייה חדה אני מרגיש כאבים וצורח".

אהרון גרנות. "כמו אבא" // צילום: נעם ריבקין פנטון

לחדר נכנס מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית ארבע, ששמע את העדויות מאנשי מד"א שפינו את מאיר. "אתה יודע מה אמרת להם באמבולנס?" הוא שואל, ומאיר עונה: "כן, אמרתי להם, 'אל תתאמצו. אני הולך למות'. חיכיתי לרגע הזה, שמספרים עליו שרואים אורות או מלאכים. חשבתי שזהו, אין מצב שעם פגיעות כאלה אני יוצא מזה חי. חשבתי על זה שזכיתי לקדש את השם ולמסור את הנפש על ארץ ישראל. לא היה בי פחד. רק רציתי שזה יגיע מהר. שייגמר".

מאיר אושפז מייד ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך ניתוח שארך שעות הצילו הרופאים את חייו. הוא התעורר אחרי 24 שעות.

אהרן: "הוא לא זוכר את הרגע שפקח את עיניו, אבל אני זוכר היטב. הכניסו אותי פנימה, ופתאום אני רואה שהוא פוקח את העיניים. הוא ראה אותי, התחיל לבכות ואמר, 'רציתי למות על קידוש השם'. אמרתי לו, 'מה פתאום. צריך לקדש את השם בחיים, לא במוות. הוא רוצה אותך פה".

למאיר ולחבריו אין הגדרה אחרת למה שאירע, מלבד נס. "גם הרופאים אמרו שזה היה נס", הוא אומר, "הסכין פגעה רק במעיים ושום איבר חשוב לא נפגע. רק שריטה בכבד ושריטה קטנה בכליה. גם בגב, עוד כמה מילימטרים וזה היה מגיע לריאות. בזכות עירוי הדם שקיבלתי בדרך נשארתי בהכרה".

לראשונה, האיש החסון נשבר. הדמעות מציפות את עיניו.

"יצאתי בזול. נשארתי כאן. בטוח שיהיה בסדר".

ממש מול חדרו של מאיר שוכב פצוע מאירוע דקירה אחר, שקרה כמעט באותה שעה בתחנת הרכבת בדרך בר־לב בירושלים. אהרן מספר שכשהשניים נפגשו, "היתה ביניהם ממש אחוות דקורים הזויה. הם החליפו חוויות ושאלות כמו 'צעקת שמע ישראל?', 'ראית מלאכים?' ו'כמה ליטר דם איבדת?'"

ד"ר עופר מרין, מנהל מחלקת הטראומה, שניתח את שניהם, סיפר: "כל ימיי כרופא אני עובד כאן, ולא קרה לי שבהפרש של שעה מגיעים אלי שני פצועי דקירה, שלשניהם נתתי פחות מ־15 אחוז לחיות, ושניהם על הרגליים אחרי יממה. זה נס שאי אפשר לתאר".

נולד בשם פיליפ

מאיר נולד בשם פיליפ להורים נוצרים בעיר זפורושי שבאוקראינה. יש לו אח אחד, סרגיי, שקטן ממנו בשנתיים.

"החברים שלי היו יהודים", הוא מספר. "ביליתי הרבה בתנועות נוער יהודיות, ולאט־לאט, החיבה שלי לעם היהודי הלכה והתחזקה. בגיל 13 התחלתי להרגיש בלב אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל. הייתי גוזר תמונות של ישראל ממגזינים ותולה על הקיר".

ואיך הגיבו ההורים והחברים? הרי לא היתה לכם שום זיקה לישראל.

"ההורים שלי לא שמחו מזה במיוחד, אבל גם לא התנגדו. הרבה חברים שאלו, 'למה אתה צריך את זה?'. היו כאלה שצחקו עלי, קראו לי בצחוק ז'יד, יהודון. אבל זה לא הרתיע אותי.

"החלטתי שאני רוצה לדעת עברית, אז הלכתי לקנות ספר בשני כרכים שמלמד עברית. על הקיר בבית כתבתי את המספרים ברוסית ובעברית. לא יודע להסביר למה ילד בן 13 עושה את הדברים האלה. זאת משיכה. לא מצליח להסביר. הייתי עושה קידוש עם חברים בשבת, אמנם על מיץ תפוחים וחלה, אבל עשיתי".

הוא לא הסתפק בכך. מאיר וכמה מחבריו הקימו תנועת נוער ששמה לה למטרה להגן על יהודים מפני אנטישמים. "היו באוקראינה לא מעט מקרים של אנטישמיות, תקיפות אלימות של יהודים. הסתובבו שם הרבה מאוד גלוחי ראש. אחרי כל מקרה כזה היינו עושים סריקות, תופסים את גלוחי הראש, שידענו בדיוק מי הם ומה הם רוצים לעשות, ומטפלים בהם בדרך שהם מבינים. מדברים איתם בשפה שלהם".

לצבא האוקראיני הוא התגייס עם כיפה, ציצית וסידור, למרות שעדיין לא היה יהודי. אחרי שנתיים בצבא הוא השתחרר והתחיל ללמוד בישיבה באוקראינה. בשנת 2005 התגייר.

"הרגעים שאמרתי 'שמע ישראל' בפעם הראשונה וטבלתי במקווה היו הרגעים הכי מרגשים בחיי", הוא אומר בעיניים נוצצות.

מייד אחרי גיורו עלה ארצה. למד בישיבת ניר בקריית ארבע, שם פגש את אלכס, בנו המאומץ של אהרן גרנות, שנולד אף הוא בחבר העמים.

גרנות (53), מוותיקי התושבים בקריית ארבע, הוא דמות ציורית ומוכרת מאוד בציבור החרדי. הוא עיתונאי כבר 37 שנים ומשמש כיום סגן עורך העיתון "משפחה", אחד הפופולריים במגזר החרדי. את שמו קנה בזכות מסעותיו למוקדי המלחמות והמהומות ברחבי העולם, ובהם ירדן, עזה, תוניסיה, נפאל, מומבאי ואוקראינה.

"הדביקו לי את הכינוי 'איתי אנגל החרדי'. מחמיא לי. זה בגלל שהייתי בעיראק בזמן המלחמה, בתוניסיה בזמן המהפכה של 2011, ובעוד כמה מקומות 'אקזוטיים'.

"בשנת 2005, חודשיים אחרי ההתנתקות, קאדים ורבנים אירגנו כנס על מצבם של בתי הכנסת בגוש קטיף. זרועות הביטחון לא איפשרו לרבנים מישראל להיכנס לעזה, אבל אחד הרבנים סידר שאכנס לבד לרצועה, לראות מה מצב בתי הכנסת.

"חמאס שלח רכב לקחת את שליח האו"ם למפקדה שלהם בעזה, כדי להראות לו את מצב בתי הכנסת. אני התלוויתי אליו בתחפושת של סקנדינבי, עם פאה על הראש. הנסיעה הזאת, בתוך עזה, כשבכל רגע עוצרים אותך במחסום ועלולים לחשוף אותך, היתה מאוד מפחידה.

"בשנת 2011, במסגרת 'האביב הערבי', ליווינו פליטים מלוב בדרך לתוניסיה. בדרך עצרו אותנו ולקחו את הצלם שהיה איתי, ינון פוקס, למעצר. מה עושים באותו רגע? למי מתקשרים? הרי אין לנו שגרירות שם. היתה עלי אחריות ולא ידעתי מה לעשות. לשמחתי, הרבי מגור הורה לנו לקבל אישור לכתבה מממשלת תוניסיה, ובזכות זה הצלחתי לשחרר את ינון מהמעצר".

את אלכס אימץ אהרן באופן לא רשמי לפני עשרים שנה. הוא היה אז בן 17, עלה לארץ בתוכנית "נעלה" ולמד בישיבת נחלים. אלכס החל להגיע לקריית ארבע בשבתות, ולאחר מכן למד בישיבת ניר. "אני לא צריך טפסים רשמיים של אימוץ ולא ביקשתי עזרה מאף אחד. אלכס פשוט למד בישיבה ובא אלינו הרבה. לא היתה לו משפחה, ואנחנו היינו שם בשבילו".

מאיר התגורר בפנימייה בקריית ארבע. לפני שנתיים הוא חזר לאוקראינה, להיות משגיח כשרות בקהילה היהודית. כשאהרן נסע לקייב ב־2014 לצורך כתבה על המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, הוא ביקר את מאיר. "אמרתי לו שאין לו מה לחפש שם, ושהגיע הזמן שיחזור לארץ".

לפני כשנה חזר מאיר לארץ ומצא עבודה כשף בבת ים. אחרי תקופה קצרה עבר לקריית ארבע, לביתו של גרנות. 

לא מפחדים

לאהרן ולאה גרנות חמישה ילדים (כולל אלכס), ושלושה נכדים - אחד מהם בנו של אלכס. אל מאיר הוא מתייחס כאל בנו השישי.

"כשאנחנו סופרים נוכחים בארוחות השבת, כמה אורחים באים, הוא תמיד נחשב במשפחה הגרעינית. לאחרונה הוא התארס עם קטיה. כשרצה להחליט סופית אם להתחתן, הוא הביא את הבחורה אלינו הביתה, שאשתי תכיר אותה ותגיד את דעתה. אשתי גם קנתה את התכשיטים לכלה.

עם ארוסתו קטיה. "הייתי גוזר תמונות של ישראל ממגזינים ותולה על הקיר" 

"בשבילי, להיות קרוב אליהם, אל הנוער היקר הזה שעוזב את כל מה שיש לו, את מולדתו וחבריו, רק בשביל לעלות לארץ ולהצטרף לדור הגאולה. קיבוץ גלויות ופריחת הארץ הם שני סימני הגאולה. לעזור לזה זו זכות עצומה שלי, אבל לא רק שלי, גם של מי שעומדת מאחוריי, אשתי, שצריכה לסבול ולספוג את כל השיגעון הזה.

"זה לא פשוט, זה לא קל. זה גם בימים האלה, שבהם אני צמוד למאיר בבית החולים, וגם כל השיגעונות שלי לאורך השנים. היא אמא. היא הכל".

אהרן עדיין מנסה לעכל את הפציעה של מאיר. "ראיתי המון קרבות בחיי, המון מלחמה, דם ואזורים מסוכנים. לא האמנתי שזה יגיע אלי, לתוך הבית שלי. לשמוע שהוא נדקר זה היה פחד נוראי. הוא בחור חזק, באמת חזק, אבל הוא היה במצב קריטי. המחשבה הזאת שחס ושלום אנחנו הולכים לאבד אותו, זה משהו שאי אפשר לתאר".

למרות הפצעים הקשים, הכאבים ותקופת ההחלמה הארוכה שמצפה לו, רוחו של מאיר לא נופלת. "אסור לנו לחיות בפחד", הוא אומר. "בקריית ארבע פחות מסוכן מאשר בירושלים. אין שם ערבים כמו שיש בירושלים.

"אבל זה לא משנה, אסור לפחד מהערבים, כמו שאסור לפחד מהניאו־נאצים, גם אלה וגם אלה לא מפחידים אותי. מפחיד אותי שנהיה בתרדמה ולא נעשה מה שצריך לעשות, להילחם על הרוח שלנו. צריך רק להתחזק מכל המקרים האלה".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו