חרקוב, אוקראינה
ינואר 1973
בקשה אחת ויחידה היתה ליהודה רוּבשבסקי לפני מותו. שיעזרו לו למצוא את הילדות.
הוא הצטנף במיטתו תחת שמיכת הפוך העבה, בתחושה ברורה שימיו ספורים. התמונות הקשות מהמלחמה החלו לצוף מול עיניו. גם רוזה, אשתו האהובה, שנפטרה שנתיים קודם לכן, הופיעה בחזיונותיו והתייצבה למרגלות מיטתו. יהודה בן ה־70 הסביר לה שלפני כל דבר אחר, עליו למצוא בדחיפות את הילדות. לפני שיהיה מאוחר מדי. בפתח הבית הופיעה ולאדילינה, בתו הבכורה. באה, כבכל יום, לבדוק מה שלומו, להביא לו אוכל חם, לנקות ולסדר את הבית הקטן.
"לכי אל שידת המגירות שבסלון", ביקש ממנה אביה, "והביאי משם את הארנק והמכתב".
באחת המגירות מצאה ולאדילינה ארנק שחור, עשוי עבודת יד, שעליו נרקמו בלבן ראשי התיבות של שם אביה באותיות קיריליות. בתוכו היה מקופל דף נייר, שהצהיב עם השנים. היא פתחה את קפלי הנייר וקראה בקול:
"לזיכרון על המעשים הטובים שעשית עבורנו. על החתום: 36 נערות יהודיות ששוחררו מאושוויץ".
מתחת למשפט הזה הופיעה רשימה ארוכה של שמות בנות יהודיות. "תמצאי את הילדות האלה בשבילי", הפציר בה אביה. "שמרתי עליהן באושוויץ כשהמחנה שוחרר, ועד היום אני לא יודע מה עלה בגורלן".
"איך אמצא אותן?" היא שאלה. "אני פה, באוקראינה, ומי יודע איפה הן. וגם עברו כל כך הרבה שנים".
אבל יהודה המשיך להתעקש. "אני מוכרח ליצור איתן קשר כל עוד אני בחיים".
ימים ספורים לאחר מכן לקה באירוע מוחי והלך לעולמו, בלי שבתו תספיק להגשים את משאלתו.
מחנה אושוויץ, פולין
ינואר 1945
"שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים. לא נותר לו כבוד עצמי, הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות, שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן־אדם. במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת. אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם 'מחנה השמדה'. ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית".
(פרימו לוי, "הזהו אדם?")
במהלך חודש ינואר 1945 התקדם הצבא האדום בקצב מהיר לכיוון אושוויץ, מחנה ההשמדה הגדול ביותר, וזה שפעל הכי הרבה זמן. הגרמנים, שהבינו כי סופה של המלחמה קרב, החלו עוד לפני כן להוציא את האסירים היהודים מהמחנה ברכבות, או ברגל, מערבה אל שטח גרמניה, בצעדות מוות שאותן לא שרדו מרביתם. ב־18 בינואר נחפזו הגרמנים להוציא מאושוויץ את צעדת המוות האחרונה, שכללה יותר מ־57 אלף אסירים. רובם ככולם נרצחו בדרך, רעבו או קפאו למוות.
בשעות אחר הצהריים של שבת, 27 בינואר, נכנסה למחנה יחידה של הצבא האדום, ולעיניה נגלו מחזות זוועה. כ־600 גופות של אסירים, שהנאצים מיהרו לרצוח בימים ובשעות לפני שחרור המחנה, היו מוטלות בכל עבר. במחנה נותרו כ־7,000 אסירים ואסירות, רסיסי אדם. תשושים, חולים, גרומים, חסרי תקווה, על סף מוות. "מרביתם ננטשו מאחור כי היו חלשים מכדי לזוז", מסביר ד"ר דוד זילברקלנג, חוקר בכיר במכון הבינלאומי לחקר השואה ועורך קובץ המחקרים ביד ושם. "לא היה אפשר אפילו לסחוב אותם. הגרמנים הניחו שימיהם ספורים, שהם ימותו מאליהם, שאין טעם לבזבז עליהם כדור, כי בלאו הכי הם גוססים".
המצב במחנה היה כאוטי. בהלה, מחלות קשות ואי־ודאות שררו במקום, שהפך במלחמה לבית קברות עצום בגודלו: כ־1.2 מיליון איש נרצחו בו, מהם יותר ממיליון יהודים - יותר מבכל מחנה אחר. יום השחרור של המחנה נקבע על ידי האו"ם לפני עשר שנים כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
יהודה רובשבסקי בן ה־42 נמנה עם כוחות הצבא האדום ששיחררו את המחנה. הוא היה אלחוטן בחיל התותחנים הסובייטי, בדרגת סמל. מכיוון שהיה היהודי היחיד בפלוגתו וידע לדבר יידיש, מונה על ידי מפקדו לשמור על קבוצה של 36 נערות שנותרו במחנה במצב קשה מאוד, כולן כנראה מהונגריה ומקרפטורוס (רוסיה הקרפטית).
הנערות היו ברובן בנות 15 ו־16, בגילה של בתו ולאדילינה, שאותה לא פגש בשלוש השנים האחרונות של המלחמה, למעט ימים ספורים במהלך שנת 1943, שבהם הגיע לביקור בית קצר. הוא נמלא רחמים וחום כלפי הניצולות החולות. הביט בעיניהן השקועות, ניהל איתן שיחות בשפתן ודאג שיקבלו טיפול רפואי, בגדים חמים, מזון ושתייה. במשך שבועות ארוכים לא עזב אותן לרגע, דאג לכל צורכיהן, השיב לשאלותיהן, עידכן אותן בנעשה בעולם, סייע להן להשתקם ושמר עליהן.
"ניצולים ששוחררו מאושוויץ, כמו גם ממחנות אחרים, סיפרו על כך שאחת המשימות הקשות ביותר היתה לחזור לחיות כמו בני אדם, לקבל חזרה צלם אנוש", אומר זילברקלנג. "סביר להניח שנוכחותו של יהודה סייעה לנערות הצעירות בדיוק במשימה הזאת. הנה מגיע גבר יהודי, ואחרי כל מה שהן עברו - מעניק להן יחס אנושי חם ומגונן".
בתום כמה שבועות נאלץ יהודה לעזוב את המחנה ולהמשיך בלחימה עם יחידתו. כשבישר על כך לקבוצת הנערות, הן הכינו לו בחשאי מתנת פרידה, לאות תודה על כל מה שעשה למענן. במו ידיהן תפרו לו ארנק מבד שחור, שאת שוליו קישטו בחוט לבן ועל חזיתו רקמו את ראשי התיבות של שמו. לארנק צירפו את המכתב שבו הופיעו שמותיהן, ואת שני אלה העניקו לו בהפתעה, כשנפרד מהן בלב שבור בשערי המחנה.
מאז הם לא נפגשו לעולם.
מכתב התודה והארנק שתפרו הנערות;
שמות הנערות החתומות על המכתב: וייס גרסטינה, נוימן אנה, וייס סרינה, וייס רוזליה, פרידמן מרתה, גרובר אוליז, פרנקל רוזליה, פאראגו אליזבת, ליכטנשטיין וורה, בלאו אליזבת, ורובל אליס, קליין בארק רוזה, וייס ג'יזל, פרידמן ג'ולן, מרגרט שפר, אולגה קליין, רוזליה קליין
חרקוב, אוקראינה
דצמבר 1945
בדצמבר 1945 שב יהודה לביתו שבחרקוב, פצוע בידו והלום קרב.
בבית המתינו לו אשתו רוזה, הבת ולאדילינה והבן הקטן רובים. בזמן המלחמה הם הועברו על ידי הסובייטים מחרקוב, שהיתה בחזית הלחימה ואף נכבשה על ידי הגרמנים, לעיר סראטוב שעל גדות הוולגה. רוזה, שהיתה מורה לפיזיקה, נדרשה לעבוד כמרתכת במפעל לייצור תחמושת, ואיתה ולאדילינה, כמו ילדות נוספות בנות גילה. בידיים חשופות, בקור, היתה עומדת על ארגז הפוך ומנקה את מכונות ייצור התחמושת, לעיתים גם בחוץ, בשלג. רובים הפעוט נשלח לגן הילדים.
יהודה חזר לעבודתו כרואה חשבון. לבני משפחתו סיפר מעט מאוד על המלחמה. הם ידעו רק שקיבל ציון לשבח על כך שבמהלך המלחמה, כשהיה נתק בין המפקדה לכוחות בחזית, הצליח לחדש את הקשר כשהחזיק בפיו במשך שלושה ימים את חוטי התקשורת, כדי שלא יקפאו בקור. על הנערות שהציל באושוויץ, סיפר למשפחתו מעט מאוד.
באביב של 1991, כשהיא כבר בת 61, עלתה ולאדילינה לישראל עם בתה, חתנה ונכדתה הקטנה. 18 שנים אחרי מותו של אביה, היא לא שכחה אף לרגע את בקשתו האחרונה ממנה.
חודשים מעטים לאחר שהתאקלמה בישראל ביקרה ולאדילינה ביד ושם, והפקידה שם את הארנק והמכתב שקיבלה מאביה, בתקווה שיסייעו לה לגלות מה עלה בגורלן של הנערות. הארנק והמכתב קוטלגו ואוכסנו בארכיון יד ושם, לצד עשרות מיליוני פריטים אחרים.
בשנים האחרונות החל להתנהל תחקיר סביב הארנק במחלקת החפצים באגף המוזיאונים של יד ושם. "אנחנו מתעדים כל פריט שמגיע אלינו בצורה מקיפה, במטרה להבין לעומק את הסיפור של האנשים שעומדים מאחוריו", אומר מנהל המחלקה, מיכאל טל. "חשוב לנו להעניק תמונה רחבה ככל האפשר על החיים של האנשים שמאחורי השמות שקשורים לחפצים".
התחקיר על הארנק היה קשה ומסובך. במכתב שנתן יהודה לבתו הופיעו רק 17 מתוך 36 שמות הנערות; ייתכן שהוא כלל במקור דף נוסף, שאבד במהלך השנים. מתוך 17 השמות, רובם היו שמות יהודיים נפוצים ביותר, כמו אנה נוימן, רוזליה וייס, מרתה פרידמן, ורה ליכטנשטיין, אליזבת בלאו ומרגרט שפר. סביר היה להניח שרוב שמות המשפחה השתנו עם נישואיהן של הנשים.
אנשי מחלקת החפצים החלו לפנות לארכיונים ברחבי העולם. בין היתר, ביקשו סיוע מארכיון אושוויץ, מהארכיון הממלכתי ברוסיה וממוזיאון השואה בוושינגטון. "האנשים הם האטוֹמים שמרכיבים את הסיפורים", אומר יו"ר יד ושם, אבנר שלו, "לכן אנחנו משקיעים משאבים כבירים במאגרי המידע שלנו ובדיגיטציה של כל פריטי המידע. עברו 70 שנים, ואנחנו עדיין בשיאו של המסע להנציח, לחנך, לחקור ולפתח את הכלים שלנו.
"למשל בנינו מעין מילון, שמכיל את כל הווריאציות שיכולות להיות לשמו של אדם. לכל שם איותים שונים, וריאציות סביב השפה, קיצורים. כל תזוזה גיאוגרפית יכולה ליצור שינוי בשם. לצערנו, ככל שאיכות המאגרים והטכנולוגיה נוסקת, כך הולכים ומתמעטים הניצולים שיכולים לאמת את המידע מיד ראשונה".
פריצת הדרך הראשונה בסיפור התרחשה לפני כחודש. בניסיון להגיע לאחת הנערות ששמה הופיע במכתב, אולגה קליין, מצא הגֶנֶאָלוג (חוקר שושלות) יבגני רוזין ממחלקת החפצים ביד ושם קצה חוט במסמכים של שירות האיתור הבינלאומי - הארכיון הגדול בעולם למסמכים מתקופת מלחמת העולם השנייה, שיושב בעיר באד ארולסון שבגרמניה, ועותק מלא ממסמכיו מצוי גם ביד ושם.
רוזין מצא ברשומות בקשת פיצויים, שהגישה אישה בשם אולגה קליין לממשלת גרמניה בשנת 1965, ופנייה של אותה אישה לצלב האדום ב־1968, בבקשה שיסייעו לה לאתר את שלושת אחיה הגדולים. הוא מצא ראיות שהאישה הזאת היתה היחידה באותו שם ששוחררה מאושוויץ ב־27 בינואר 1945.
ביד ושם המשיכו לבצע בדיקות כדי לוודא שאכן מדובר בפיצוח, ומרגע שהיו משוכנעים בכך, החלו לנסות לעלות על עקבותיה של קליין, שלאחר נישואיה ועלייתה לישראל שינתה את שמה לדבורה קרייזמן. בין היתר, פנה רוזין לחברה קדישא, ושם למד כי היא נפטרה באוקטובר 1984. מודעת האבל היחידה שמצא היתה מהטכניון, והיא לא נשאה את שם הילדים. לבסוף, באמצעות רשם הירושות, הוא הגיע לשמות של שלושת בניה. לפני שלושה שבועות התקשר לבשר להם שגילה מידע חדש על אמם, שנפטרה לפני יותר משלושים שנה. הוא לא העלה בדעתו עד כמה צמאה המשפחה למידע על אודותיה.
משפחת רובשבסקי. מימין: יהודה, ולאדילינה, האישה רוזה והבן רובים
יד ושם, ירושלים
ינואר 2015
בשבוע שעבר סגרה ולאדילינה מעגל עבור אביה, בדיוק 70 שנה לאחר שחרור מחנה אושוויץ. בבוקר יום חמישי יצאה האישה בת ה־85 מבית האבות שבו היא מתגוררת בקריית אונו, מלווה בנכדתה ויקטוריה (35), ונסעה ליד ושם לפגוש את צביקה קרייזמן מחיפה - אחד משלושת בניה של אולגה קליין.
הם ישבו זה לצד זה, דור שני לסיפור מרגש, שחלקיו מתחילים אט־אט להתחבר.
ולאדילינה היתה נרגשת מאוד. היא נישקה וחיבקה את רוזין, שהיה בקשר איתה לאורך החודשים האחרונים והביא לתחילת הפתרון של התעלומה. בכל עת שנשאלה שאלה, ענתה בהרחבה ברוסית, ודבריה תורגמו לעברית על ידי נכדתה. צביקה בן ה־60, שפגש לראשונה את בתו של האדם שהציל את חיי אמו, היה נרגש ומבולבל מאוד. "קרוב לוודאי שאעכל את כל המידע רק בבית, בלילה", אמר.
זה היה עבורו צוהר ראשון למה שעבר על אמו במהלך המלחמה. "אני יודע שהיא היתה באושוויץ ושאיבדה את כל בני משפחתה, אבל היא מעולם לא סיפרה לנו כלום מעבר לכך. שאלנו אותה שאלות, אבל היא לא רצתה בשום אופן לענות. היתה אומרת לנו, 'תעזבו, זה קשה לי מדי'. תמיד הרגשתי שהיא לא יכולה אף פעם להיות באמת שמחה.
"אז חיכינו, לא לחצנו. חשבנו שיגיע הזמן המתאים, ואז היא בטח תספר הכל. זאת היתה טעות קשה. בגיל 58 היא מתה בפתאומיות מדום לב, וכבר לא היה את מי לשאול. גם אבא שלי, שהיה ניצול שואה ונפטר שמונה שנים אחריה, לא רצה לדבר על התקופה ההיא".
במפגש למד צביקה שבאפריל 1944 נעצרה אמו בצ'כיה, והועברה לגטו בהונגריה. ביוני 1944 נשלחה בטרנספורט לאושוויץ. היא היתה בת 19 בעת שחרור אושוויץ, כנראה המבוגרת שבין 36 הנערות.
את בעלה, ברנט קרייזמן, פגשה מייד לאחר המלחמה בבודפשט. הוא היה בפלוגות העבודה ההונגריות, לחם בשורות הצבא ההונגרי (שסייע לגרמניה) בקייב, פינסק, ורשה וברסט ליטובסק, ובין היתר עסק בפינוי שדות מוקשים. שלושת בניהם נולדו בסנטש, הונגריה, וב־1965 עלתה המשפחה לישראל. אולגה היתה עקרת בית. ברנט עבד כפועל בסולל בונה, ולאחר מכן כאיש משק בטכניון.
ויקטוריה, נכדתה של ולאדילינה, ודביר, בנו של צביקה. סגירת מעגל
ולאדילינה מספרת כי בין 36 הנערות, נקשר יהודה באופן מיוחד לאחת מהן, בשם רוזליה (רוזה) פרנקל, הצעירה שבחבורה. "הוא סיפר שהיא היתה דומה לי, וגם היא היתה אז בת 15, כמוני. השם שלה, רוזה, היה כמו השם של אמי. היא סיפרה לאבא שלי שנותרה בלי משפחה, והוא ריחם עליה עד כדי כך, שביקש מהמפקד שלו לאמץ אותה. הוא רצה לגדל אותה ביחד איתנו. אבל המפקד שלו הבהיר לו שאי אפשר לעשות דבר כזה".
השבוע חשב רוזין שמצא קצה חוט לרוזה פרנקל. במאגר דפי העד ביד ושם הוא גילה שאישה הנושאת את שמה מילאה דפי עד על הוריה ועל ארבעת אחיה ואחיותיה. על פי הרישומים היא חיה בפלורידה, ורוזין מצא שנפטרה בשנת 2012, בשיבה טובה. ביום ראשון השבוע, בשעות אחר הצהריים, התקשרו אנשי יד ושם לבתה ג'יין. אבל לאחר בירור קצר התברר כי לא מדובר ברוזה פרנקל ששוחררה מאושוויץ ב־27 בינואר 1945. "טוב, אז ממשיכים בחיפושים", אמר רוזין. "יש לנו עוד הרבה עבודה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו