הייתי בטוח שאינספור מלחמות ומבצעים הקשיחו אותנו והפכו אותנו למחוסנים, אבל האזעקה הראשונה הבהירה לי שלא כל כך. זאת אומרת, אני עברתי את זה די בסדר, אבל אשתי ממש לא, ומאזעקה אחת לשנייה היא איבדה את זה יותר ויותר.
ניסיתי לעבוד מסודר. שמעתי ברדיו שחשוב לשדר לילדים רוגע ושליטה ולקחת את הדברים בפרופורציה, אז הפגנתי קלילות כלפי הסובבים אותי, התבדחתי עם המשפחה ושיחקתי אותה ש"לא אכפת לי". במקום להגיד לי תודה, אשתי נזפה בי שאני דביל שכל דבר מצחיק אותו. מה לעשות, כזה אני. גם בחשכה גדולה אני תמיד מנסה לחפש כמה נקודות אור.
ברמה הלאומית המצב היה לא רע. הכבישים פנויים יותר, האנשים מאירים פנים זה לזה, ותמיד מחמם את הלב לראות ישראלים יפים מביאים בורקס ועוגיות ללוחמי כיפת ברזל. ניל יאנג אולי ביטל את הופעתו, אבל במקומו קיבלנו כל מיני "לשעברים", שעושים קאמבק וחורכים את אולפן הטלוויזיה בתחזיות שטובות לחצי השעה הקרובה. גדודי הכתבים פרוסים ברחבי הארץ ועושים לילות כימים כדי להעביר לנו חדשות מהשטח, שלא נפספס חלילה שום אזעקה ושום טיל. הזמרים ירדו מבמות הענק של שוני ונוקיה ועברו להופעות אינטימיות עם גיטרה בדרום. בקיצור, חוץ מכמה חמומי מוח, עם ישראל במיטבו.
ברמה המשפחתית המצב היה די מורכב. כשהתחילו ההפצצות כינסתי את כולם לסקירה על מטרות המבצע ועל התנאים לסיומו. אחת החוכמולוגיות שלי שאלה אם לא היינו כבר במבצע כזה. ציפיתי לשאלה הזו. עניתי לה שאז זה היה אולמרט, עכשיו זה מישהו אחר, ואין מקום להשוואה. אחרי שהסברתי שיש לנו דקה וחצי להגיע לממ"ד השתרר שקט. אף אחד לא ידע היכן הממ"ד. נשבעתי שאני זוכר שהיה לנו אחד. חיפשנו אותו בבוידעם, במרפסת השירות, מאחורי השירותים, בחצר ואפילו מתחת לערמות הבגדים בחדרים של הבנות, אבל לא מצאנו.
בין טיל לטיל האישה ביקשה שאבדוק אופציה לרכישת ממ"ד // איור: טל לזר
אחרי שעיינו גם בתוכניות האדריכלות של הבית, התברר שמעולם לא היה בו ממ"ד. על פי הוראות פיקוד העורף, אנשים חסרי מזל כמונו צריכים לעמוד מאחורי קיר הדף. לא כל כך הכרתי את המונח וביקשתי משכן שלנו, שהוא גם קבלן, לעזור לי למצוא את הקיר המבוקש. הוא המליץ לי להסתובב בבית ולתופף על הקירות, כי יש הבדל גדול מאוד בין הצליל שמשמיע בטון מזוין לעומת מחיצת גבס.
תופפתי על הקירות למנגינת "מי מכיר את האיש שבקיר" וגיליתי שקיר ההדף נמצא בדיוק מול השירותים. אף אחת מהבנות לא רצתה לשכב על הרצפה עם הפנים מול בית השימוש, והקטנה איימה ש"אם תהיה אזעקה אחרי שאבא היה בשירותים אין מצב שאני נשכבת". אמא שלה זרעה בנו פחד כשאמרה ש"האסלה עוד עלולה לעוף למישהי על הראש".
הוחלט שעם פרוץ האזעקה נרוץ למקלט הציבורי. אחרי כמה ריצות נגמר לנו הכוח, ועברנו לנסוע באוטו. הבנות, שבדרך כלל מתנהלות בכבדות, גילו זריזות מפתיעה וקפצו לאוטו כמו קמיקזות. רשמתי לפניי להזכיר להן את זה ב־1 בספטמבר. במקלט, שהיה עמוס ברמקולים מהופעות יום העצמאות, פגשנו עוד כמה חסרי ממ"ד. אחרי כמה טילים נשבר הקרח והחלו להיווצר קשרים חברתיים.
התחברנו עם משפחת יעקובי הסימפטית, אבל כשחזרנו, אשתי נזפה בי שאני לא יכול לצאת מהבית בבוקסר שורטס בלי תחתונים, כי הכל מציץ לי מלמטה. "גם ככה אנשים בחרדות", היא עקצה אותי.
באזעקות הבאות כבר הגעתי למקלט בספורט אלגנט ומוקסינים, ואשתי בשמלת ערב שחורה. קבענו עם היעקובים לשתות קפה אצלנו באיזה ערב, אבל כשהתקשרתי להזמין אותם, התברר שהבוגדים התחפפו לרומא בדיל של חו"ליו.
בין טיל לטיל האישה ביקשה שאבדוק אופציה לרכישת ממ"ד. כדי להראות לי עד כמה היא רצינית, היא שלחה לי קישורים לאתרים של חברות ממ"דים ידועות. המוצר שצד את עיניי היה דווקא מקלט אטומי יקר ומפנק. מצד שני, המחשבה על תרחיש שבו האיראנים מתחרפנים, שולחים פצצה, אנחנו מגיבים, העולם נמחק ורק המשפחה שלי שורדת ואני צריך להתחיל את האנושות מההתחלה, לא עשתה לי טוב.
החלטנו להתעלק על משפחת ברגמן. יש להם ממ"ד מרוּוח, הם גרים קרוב, ובדקה וחצי שיש לנו מרגע הישמע הגונג אנחנו מגיעים לשם בקלילות. גברת ברגמן, שגדלה בקריית שמונה וחוותה מטחי קטיושות בילדותה, מחורפנת בכל מה שקשור למצבי חירום. בממ"ד שלה יש שני מקררים מלאים באוכל, שימורים, שישיות מים, ארון של פיצוחים וחטיפים, טלוויזיה 50 אינץ', מזרנים מתנפחים ומיטת קומתיים. השמועה אומרת שאחרי שהיא נכנסת לממ"ד אין יוצא ואין בא, והיא לא פותחת גם לבעלה.
הלכנו לברגמנים בשמונה בערב. לקראת חצות מר ברגמן עבר לפיג'מה, והגברת מרחה קרמים על הפנים. שפת הגוף שלהם אמרה, "תלכו, אנחנו עייפים". הסברתי להם שחייבים לראות מונדיאל, בתקווה להרוויח עוד סיבוב ממ"ד. הברגמנים הרימו גבה, כי הם יודעים כמה אני בור בכדורגל. אבל הסברתי שמדובר במשחק הגמר, וממנו משחרר רק המוות.
התפללתי להארכה, כדי שנוכל להמשיך להיות 15 שניות ממרחב מוגן, ואלוהי המונדיאל נענה לתפילותיי. באחת וחצי, אחרי אבטיח שלם וכמה שקיות שטוחים, אמרנו יפה שלום לברגמנים שנרדמו על הספה, נעלנו אחרינו את הדלת בשקט וחזרנו הביתה.
בערוץ 10 אלמוג בוקר (או שאולי זה היה אור הלר, או אילה חסון... בשעות האלה כולם נראים דומה) דיווח על יירוט מוצלח של עוד רקטה. כיביתי את האורות, סגרתי חלונות ועשיתי סיבוב אחרון אצל הבנות. הן ישנו בשלווה במיטותיהן ונראו מתוקות מאוד. נשענתי על קיר ההדף, ואחרי כל הדאווין של גיבור ישראל ובדרן שלוש המלחמות חשתי מחנק קל בגרון. כשאף אחד לא לידי, אני לא כזה סופרמן. גם אני משקשק ומחכה כבר שכל זה ייגמר.
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו