בין שלל התספורות הקצרות של הטייסים בטייסת 119, השיער השטני הארוך של סתיו, האסוף בקפידה, לוכד מייד את העין. בעוד רגע היא תשתחל לסרבל הטייסים, תעטה עליה את הקסדה, תתיישב במושב הטייס של ה־F16-I, כשמאחוריה הנווט שלה, תחמם מנועים, ובתום ריצה קצרה על המסלול תמריא לשחקים, לעוד אימון של בוקר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כבר שנתיים שההגה של מטוס הקרב המשוכלל ביותר של חיל האוויר נמצא בידיים שלה. החל מעכשיו היא גם טייסת הקרב היחידה בשירות סדיר; הטייסת השנייה משתחררת בימים אלה. סתיו כבר הספיקה לצאת לגיחות הפצצה עלומות, השתתפה במבצע "עמוד ענן" ברצועה בסוף 2012, וכמו כל הטייסת, לא מפסיקה להתאמן. גם לקראת "המבצע הגדול". אם וכאשר יוחלט על תקיפה באיראן, היא מקווה מאוד להיות שם. וכן, היא יודעת להגיד את כל הדברים הנכונים, אבל היא לא מעמידה פנים: בטייסת יגידו לנו שהיא "מורעלת". בעצם, כולם כאן "מורעלים". משהו בדנ"א.
התדריך לאימוני היום נקבע ל־10:30. בטייסת מדייקים על השנייה. זה יום ראשון בשבוע, ורק לפני רגע יצאו הטייסים, הנווטים ואנשי הצוות הטכני מבטן המטוס שהביא אותם משדה דב לבסיס שליד מצפה רמון. כרגיל בחיל האוויר, המזון כאן מעורר קנאה: סלטים מפונפנים, חביתות מתוחכמות, לחם מהקמח הכי נכון וקפה משובח ממכונה.
הם סועדים בחוץ, על שולחן עץ כבד וארוך שניצב מתחת לפרגולה, מול נוף מדברי יפהפה ומסלולי טיסה רבים. מסביב דשא מטופח, וגם מנגל גז גדול, שמוכן לפקודת "על האש". ברמקול הכריזה כבר מודיע קול נשי: "בעוד עשר דקות, תדריך בראשי". אחד הטייסים לוקח ביס אחרון ומפטיר בחיוך: "היום אני הולך לקרוע אתכם". וכמה שלא מנסים להשתחרר מזה, התמונות מ"טופ גאן" פשוט מתיישבות בראש. Take My Breath Away.
ממריאה לשחקים בעוד אימון של בוקר. סתיו במושב הטייס, כשמאחוריה הנווט שלה
ליד חדר התדריכים, שנראה כמו יס פלאנט VIP, עם כיסאות מרופדים, מסכים רבים ומכשיר ברקו, יש ארון קטן, מחולק לתאים רבים. בזה אחר זה נפרדים 25 טייסים ונווטים מהטלפונים הסלולריים שלהם. אסור להיכנס לתדריך או לעלות למטוס עם סלולרי.
סרן א', טייס ותיק בטייסת, מעביר את התדריך. הוא מדבר בלקוניות, עם הרבה קיצורים וראשי תיבות, שנשמעים למאזין מן הצד כמו סינית מדוברת, אבל לטייסים זו שפת היום־יום. הם אפילו לא רושמים.
יש כאן ארבעה סטטוסים של טייסים: הסדירים; הטריים, שהגיעו בתום קורס אימון מתקדם על מטוס אחר, ועוברים הסבה בת חצי שנה ל־F16-I; ההצ"חים (הצבות חירום) - טייסים שמשרתים בתפקידי מטה בקריה ובאים לאימון שבועי לשמור על כשירות מבצעית; והמילואימניקים, שבאים ליום טיסה שבועי כדי להישאר בכושר, לפעמים גם בגיל 50.
האימון היום כולל קרב אוויר בזוגות, או בלשון הטייסת, "הכחולים" (מטוסינו) נגד "האדומים" (מטוסי אויב). א' מקרין להם סרטים שונים, שבהם מוצגים אימונים קודמים מאותו סוג וקרב אווירי ממלחמת יום כיפור. הרצינות תהומית. אף אחד לא פוצה פה. "טייסים לא שואלים שאלות", יגיד לי אחר כך אחד המילואימניקים, שיכול בשקט להיות אבא של הסדירים. "ככה זה. מקשיבים, וגם אם לא מבינים משהו, מאתגרים את הראש עד שקולטים".
אחרי חצי שעה הם יוצאים לחדר ההלבשה הצמוד לחדר התדריכים. הסדר כאן קפדני. לכל טייס מתלה ביגוד משלו. הם לובשים את חליפת הג'י ("חליפת תאוצה", בלשונם), שהיא למעשה מערכת של מכנסיים מתנפחים, שמחוברים בצינור אוויר לקסדה שעל ראשם. בודקים היטב שהחליפה מונחת ומהודקת כמו שצריך. זאת החליפה שמטרתה ללחוץ על הרגליים והבטן כדי להזרים את הדם בחזרה אל המוח כשהמטוס נוסק או מתהפך באוויר ומגיע לכוח כבידה (ג'י) גבוה פי כמה מהרגיל.
כשהם מאובזרים מכף רגל ועד ראש, הם מגיעים לדת"קים (דירים תת־קרקעיים), שבהם נמצאים המטוסים, מטפסים לקוקפיט ומתניעים. הנה זה מתחיל.
סופה במדבר
השמש במצפה רמון כבר במקום טוב מעלינו, ומתחילים להרגיש את הנגב. מקרוב, ה־F16-I ("סופה") נראה קטן פתאום. הרבה פחות מאיים ממה שהוא נראה בצילומים. ציפור פלדה, שעולה כמעט 50 מיליון דולר.
אנשי הצוות הטכני עושים בדיקות קפדניות אחרונות. מוודאים שוב שהכל במקום, ונותנים אישור לצאת לפריסה שלפני ההמראה. גם שם, על המסלול, רגע לפני ההמראה, עוד בדיקה אחרונה. כל בורג נסרק. שוב. אין מקום לטעויות.
המטוס נוסע כמה מטרים קדימה, ואז נוסע שוב לאחור. ועוד בדיקה של כל המערכות. ריקוד המכונה.
סרן סתיו. "יש מחשבות על משפחה, אבל עוד לא. בכל מקרה, זה לא אומר שאעזוב את הצבא"
סגן מפקד הטייסת, סרן א', מלטף בעיניו את קימורי המתכת וחיבורי הפצצות. הוא מאוהב. "תסתכל עליו. הוא נראה לא ענק, אבל מה שיש בפנים זה פשוט קסם. למכ"ם שלו אנחנו קוראים 'הקוסם'. כל מה שאתה מבקש ממנו, כל המידע שאתה זקוק לו במהלך הטיסה - הוא נותן לך. הוא כל כך מתוחכם וחכם, שהוא יזהה את מטוס האויב לפני שמטוס האויב יראה אותו. יש לו מערכת להגנה עצמית מהמשובחות ביותר. מטוס פצצה".
וחוץ מזה, יש להם את הקסדה הכי משוכללת שאפשר. כמו משקפי גוגל, רואים הטייסים את כל הנתונים על המשקף. "לא משנה לאן אתה מסתכל - אתה יכול לראות כל מטוס שיש איתו קשר עין בזווית כזאת או אחרת, ובהינד ראש אתה יכול לשגר עליו טיל". העיניים של א' נוצצות. ברגע הזה, אין כוח בעולם שיוכל לעצור אותו.
ארבעת המטוסים פותחים מבערים, רצים על המסלול, ובתוך כמה שניות הם כבר למעלה, אי שם בשחקים, משאירים לנו אבק. לרגע עוד אפשר להבחין בהם, כשכנפיהם מחזירות את קרני השמש, ואז הם נבלעים בשמיים. שעתיים יימשך האימון, בגובה 20 אלף רגל (6 ק"מ) מעל הקרקע. רק מדי פעם יצוץ מטוס בגובה כזה שעין אדם על הקרקע תוכל לשזוף, במאמץ לא מבוטל.
בינתיים, במשרדי הטייסת, סרן סתיו מתכוננת לטיסה שלה, שאמורה לצאת ב־14:00. נוטלת את הציוד מהמתלה שלה בחדר ההלבשה ונכנסת למלתחה אחרת מזו שבה מתלבשים עכשיו הטייסים. "כבר התרגלתי", היא מחייכת.
היא בת 26, נאה. עיניים ירוקות, שיער שטני גולש ומראה קרבי. בשיחה שלנו היא לא תרבה לחייך. בכלל, יום עם החבר'ה האלה משאיר את הרושם שטייסים עובדים בעיקר עם הראש. את הרגש משאירים בכניסה לבסיס.
סתיו גדלה ביישוב בגליל התחתון, ילדת סנדוויץ' בין אחות גדולה לאח קטן, שגם הוא עושה עכשיו קורס טיס. הולך בדרכי האחות. בעצם, שניהם הולכים בדרכי האב. או בדרכי הסב. אביה היה טייס בחיל האוויר, וכיום הוא קברניט באל על. גם אבא של אמה היה טייס בחיל האוויר, ונספה בתאונת מטוס קל, כשהטיס את בנו.
היא שיחקה כדורסל ורקדה בלהקת המחול המקומית והדריכה בנוער העובד והלומד. נערה מעורבת. כשסיימה את לימודיה בתיכון הלכה לשנת שירות בכפר נרדים. "לא דחפו אותי בבית ללכת לקורס טיס, אבל ברור שהעניין הזה של חיל האוויר והטיסה היו נוכחים בבית, זה היה כל הזמן באוויר. בעיקר רציתי לעשות ולתרום בצבא הכי הרבה שאני יכולה. אני חושבת שזה מה שהוביל אותי לקורס טיס".
בינואר 2008 החלה את הקורס. היו איתה עוד שתי בנות, "אבל התחלתי להתרגל לעניין הזה שאני אישה במסגרת של הרבה בנים. לא היתה לי בעיה עם זה, תמיד מצאתי את הבנים שאפשר לשתף בחוויות, לדבר איתם, אלה שיש להם אינטליגנציה רגשית גבוהה. גם פה בטייסת יש רבים כאלה".
לא הרגשת שאת מפסידה את העולם הנשי, או את הנשיות שלך?
"לא. ביציאות הביתה אני מבלה עם חברות שלי, וגם בבסיס יש בנות בתפקידים שונים. ברור שהייתי שמחה שיהיו עוד טייסות. אבל לבנות אין הרבה מוטיבציה להגיע לקורס טיס, ויש עדיין שוני בין בנים לבנות מבחינת הזימונים לקורס. אני יודעת שאני מושכת הרבה תשומת לב ושמסתכלים עלי, כי זה בכל זאת מראה שונה בשטח".
היו בקורס רגעי משבר, שבהם נזקקת לעזרה מהבנים שסביבך?
"היו לא מעט, בעיקר פיזיים, במסעות ובניווטים. הרגעים האלה שאתה סוחב משקל גדול על הגב, וזה מאמץ אדיר. אבל בשום שלב לא חשבתי להרים ידיים. אני חושבת שלא רק לי היה קשה, אלא גם לבנים שהיו איתי. לא הרגשתי שהמפקדים מתייחסים אלי אחרת או נותנים לי הנחות. ידעתי שאני צריכה להוכיח את עצמי".
מה הרגשת כשעמדת שם, בהאנגר הגדול, וקראו את שמך בתור האישה היחידה שהולכת למגמת קרב?
"שמחה ענקית. במהלך הקורס הרגשתי שהולך לי טוב ושאני מצליחה, אבל לא הייתי בטוחה שאגיע עד הטופ. וברגע הזה, שאמרו לי שזהו, שעשיתי את זה - היתה תחושה גדולה של סיפוק. תמיד שאפתי להגיע הכי רחוק, וזה היה חלק מהדרך".
משימה מדויקת וסטרילית
לפני שנתיים, אחרי הכשרה של שנה על "עיט" (סקייהוק), הודיעו לה שהיא הולכת להטיס F16-I. השפיץ של הטופ. "זה היה רגע מאושר, הגשמה של חלום", היא אומרת במבט ביישני. "זה מה שרציתי מהרגע הראשון. כשאתה רוצה לתרום כמה שיותר בצבא, זה המקום. התקשרתי להוריי בהתלהבות ואמרתי להם שאני הולכת להיות על המטוס הזה".
כששיגרת בפעם הראשונה טיל אמיתי על יעד, התרגשת?
"זה היה מאוד מקצועי. אתה בא לבצע את המשימה שלך בצורה הכי מדויקת והכי טובה".
את יודעת אם פגעת באנשים?
"אני מעדיפה לא לענות על זה. בסופו של דבר, אתה יודע מה אתה הולך לעשות. אני מאוד סומכת על הגורמים המחליטים בחיל האוויר לגבי כל משימה. משקיעים כאן הרבה מאוד משאבים כדי שהכל ייעשה בצורה הכי מדויקת וסטרילית, בלי לפגוע במי שלא צריך".
יש פחד ליפול בשבי? זה דבר שעובר לך בראש כשאת בפעילות מבצעית?
"כשאני יוצאת לפעילות מבצעית זה לא מה שמעסיק אותי. אני מניחה שהפחד שלי משבי לא שונה מהפחד של גברים ליפול בשבי. אני יודעת שאף מפקד לא ימנע ממני לצאת לפעילות מבצעית כזו או אחרת בגלל חשש שאפול בשבי. השיקולים כאן מקצועיים".
לפני הטיסה. "אין הבדל בינה לבין הטייסים, היא פייטרית שחבל על הזמן", אומר מפקד הטייסת
יש לה בן זוג, גם הוא טייס F16-I, בטייסת אחרת. הכירו בצבא. "הטיסה והמטוס הם חלק חשוב בחיים שלנו עכשיו, ואנחנו חולקים את החוויות יחד. אנחנו מחליפים רשמים מקצועיים, מספרים אחד לשני איך עבר היום".
בטח יש לך חברות שכבר התחתנו.
"גם לי יש מחשבות על משפחה, אבל עוד לא. בכל מקרה, זה לא אומר שאעזוב את הצבא. כבר היו מקרים בעבר של טייסות שילדו, עשו הפסקה וחזרו לטוס. אני מקווה מאוד שגם אני אוכל".
אם יהיה מבצע באיראן, את תהיי שם?
"אני מקווה מאוד. השאיפה של כל טייס היא להשתתף בכמה שיותר מבצעים ולתת את כל מה שהוא יודע ויכול, בשביל זה אנחנו פה. אני טסה כבר הרבה זמן, מתאמנת במטוס הספציפי הזה ומרגישה שאני שולטת בו היטב ומוכנה לכל משימה. אחרי שאתה מתאמן כל כך הרבה, זה נותן לך תחושה טובה ובטוחה כשאתה שם בפנים".
סא"ל עומר, מפקד הטייסת, לא מהסס לרגע כשאני שואל אותו אם יצוות את סתיו לתקיפה עתידית ביעד מרוחק ומסוכן. "ההחלטה שהיא תהיה לוחמת כבר התקבלה. היה אפשר לדבר על זה לפני, לא עכשיו. עכשיו אין שום התלבטות. אם אחשוב שהיא מתאימה למשימה, היא תעשה את המשימה, בלי קשר לכך שהיא אישה, ולמרות שאני יודע שהסיכון שלה ליפול בשבי הוא יותר הרה גורל מאשר של גבר. היא תהרוג אותי אם אשלח אותה למקום בטוח יותר. זאת תהיה ההחלטה הכי לא ראויה, כשאחרי כל הדרך שהיא עשתה בשביל להגיע עד כאן היא תשב בצד ותסתכל עלינו עובדים.
"סתיו נספרת כמו כל טייס. אין שום הבדל בינה לבין הטייסים האחרים ביכולות ובשליטה במטוס. היא פייטרית שחבל על הזמן, והיא לא היתה מגיעה לכאן בלי היכולות הגבוהות שלה. היא נדרשת למאמץ גדול יותר מהגברים, בעיקר פיזי, וזאת לא סביבה טבעית לנשים. היה נחמד אם היו לה כאן יותר חברות טייסות, לא בגלל שאני רוצה יותר צמות בחדר, אלא בגלל שאם מחצית מהאוכלוסייה לא באה לידי ביטוי, זה אומר שאנחנו מפספסים הרבה כישרון".
קור רוח מרשים
אחרי עשר דקות במלתחה, סתיו עוברת מטמורפוזה. למעט הצמה המשתלשלת מאחור, אי אפשר לזהות כלל שמדובר בטייסת.
היא עולה למטוס ומתיישבת בקוקפיט. קשה לא להבחין ברצינות שאופפת אותה. אולי גם במתח מסוים, הגם שמדובר באימון. חייל מהצוות הטכני מעיר ש"השליטה שלה במטוס וקור הרוח תמיד מרשימים אותו מחדש". אייס־וומן.
טייס אחד יסביר לי שיש גם הומור סביב העניין הזה. "בהתחלה אמרנו לעצמנו, רגע, כדאי להיזהר, היא מוציאה מטוס מהדיר התת־קרקעי... מי נתן לה רישיון? אנחנו צוחקים גם יחד איתה, זה בא ממקום של המון הערכה אליה. בסופו של דבר, היא טייסת לא פחות טובה ממני, ואין לה שום חיסרון או יתרון בהתנהלות שלה במטוס בגלל שהיא אישה. אני חושב שהיא טובה הרבה יותר מכמה טייסים שאני מכיר, והיא מסתדרת עם המטוס הכי טוב שאפשר בכל גובה ובכל תמרון שהיא מבצעת. היא בחורה משכמה ומעלה".
במטוס, כשמאחוריה הנווט שלה. "הייתי שמחה אם היו עוד טייסות"
סתיו מחממת מנועים. מאיצה על מסלול ההמראה. בתוך דקה וחצי היא כבר עמוק בשמיים. היום היא מה"כחולים". "כש'כחול' סופג מפלה מה'אדומים', זה נחשב לפדיחה גדולה", מסביר סרן א'. "לשמחתי, זה לא קורה הרבה".
ארבעה ימים בשבוע יש אימונים בטייסת, בכל יום אימון בוקר ואימון צהריים. פעם בחודשיים יש "שבוע הפוך", שבו נערכים רק אימוני לילה. לכל אימון מתייחסים כאן כאילו מדובר לפחות בגמר גביע אירופה בכדורגל. "להיות טייס זה לנצח", מסביר לי אחד הטייסים בהתכוונות מוחלטת. "זה להיות ראשון בשמיים - לירות ראשון, להפיל מטוס - וגם על הקרקע. זה אופי. אני לא מוכן להפסיד במשחק הכי פשוט בביליארד במועדון שלנו, אז תחשוב מה קורה לי באוויר".
עד לפני חצי שנה היה כאן לוח מיוחד, שבו נרשמו מדי יום תוצאות הקרבות האוויריים. מי ירה ראשון, מי ביצע יירוט מוצלח. "הלוח הזה נועד לעודד תחרות, לחדד ולפקס את האנשים, שייתנו הכל בכל אימון", מסביר סגן מפקד הטייסת. "אבל היו טייסים שנכנסו ממנו לדאון של ממש. לקחו את ההפסד קשה, עד כדי כך שהיינו צריכים לדבר איתם, להרגיע אותם, לעשות שיחות. היו גם מקרים שהיינו צריכים להרגיע תחושות 'היי' גדולות מדי של טייסים שניצחו באימון.
"בסוף החלטנו להוריד את הלוח ולא להשתמש בו יותר. האימונים בשנים האחרונות נעשו הרבה יותר מורכבים, אי אפשר כבר להסתפק רק בנתון יבש של מי הפיל ומי הופל. יש היום מערכות נשק מתוחכמות שצריך לדעת להפעיל בתבונה, יש טקטיקה ואיגופים ותחבולות, ולכן הניצחון וההפסד פחות מובהקים. הניתוח של הקרב באימון הוא עמוק ומקיף יותר, כבר לא שחור ולבן".
ג', טייס ותיק ששומע את הדברים, צוחק. "הוא אומר שאנחנו תחרותיים? הוא צודק לגמרי. יום אחד הוא הודיע בכריזה שאני וע', טייס נוסף, נגיע מייד למשרד שלו. רצתי בכל הכוח, אבל הגעתי שני. ע' קיבל את המשימה ויצא לגיחה מבצעית. חטפתי באסה מטורפת. במשך שבוע ימים חיכיתי להזדמנות שלי. השתדלתי כמעט כל הזמן להיות קרוב יחסית למשרד של המפקד. כשהיתה שוב הזנקה, הגעתי למשרד שלו בתוך שניות. הפעם הייתי ראשון".
בבואה של המדינה
משרדי הטייסת מהודרים ומפנקים מאוד, מעניקים תחושה חמימה של בית. המועדון מתנאה בספות עור, רצפת פרקט נאה, שלל טלוויזיות בגדלים שונים תלויות על הקירות, שולחן ביליארד גדול ואפילו שולחן כדורגל קטן, שגם בו הטייסים נלחמים כאילו אין מחר.
ויש גם את "קיר הכבוד", קיר הפלות המטוסים וההצלחות במלחמות. שמות כמו רן פקר, אביהו בן נון וגיורא רום חקוקים כאן בגאון, כולם לוחמים ומפקדים בטייסת, שהפילו מיגים מצריים וסוריים.
פעם בחודש, בימי ראשון, חוזרים הטייסים עמוסים במנות אוכל משובחות מהבית, לתחרות המאסטר שף החודשית. "החבר'ה מביאים מהבית מנות שחבל על הזמן", מסביר סגן מפקד הטייסת. "פסטות מיוחדות, מנות בשריות, גבינות, פשטידות, ממולאים. גם כאן יש תחרות, אף אחד לא אוהב להפסיד. אז יש כאלה שהאימהות שלהם טורחות כל השבת, ואחרים מכינים לבד.
"מתכנסים במועדון ומציגים את המנות בפני השופטים - טייסים שנבחרים בכל פעם למשימה הזאת. כל שופט טועם את המנות, ובסוף מכריזים מי ניצח. אתה צריך לראות את הפנים של המנצח ואת הפנים של המפסידים. זה חתיכת קרב".
סא"ל עומר (38) מגיע לטייסת בצהריים. מתעדכן באימוני הבוקר ומחליף רשמים עם הסגנים שלו. יש לו שלושה כאלה - אחד מבצעי, אחד שאחראי על ההדרכה ואחד שממונה על המנהלה.
עומר הוא יליד כרמיאל, בן לאב עורך דין ואמא מורה לפלדנקרייז. בנערותו אהב להטיס טיסנים, וכשקיבל זימון לקורס טיס, ב־1993, ידע שהוא חייב "לעבור את האתגר הגדול הזה".
בקורס האימון המבצעי (קא"מ) למד להטיס F16-A. אחר כך עבר ל־F15-I, עשה מגוון תפקידים בחיל, וחזר לטייסת F16 בבסיס נבטים - שם פיקד על הקא"מ, שבעבר היה חניך בו. ב־2002 יצא עומר מטעם הצבא ללימודי תואר ראשון בהנדסה ביו־רפואית באוניברסיטת בן־גוריון, ובתום הלימודים החליט לפרוש מצה"ל ועבר להיות סמנכ"ל שיווק בחברת סטארט־אפ קטנה בתחום ההייטק.
זו היתה מלחמת לבנון השנייה שגרמה לעומר לחשוב שוב על חייו. הוא נקרא למילואים, להטיס F15-I, ויצא עם טעם מר. "בעיניים הפרטיות שלי, המלחמה הזאת לא היתה מספיק טובה. יכולנו להיות הרבה יותר טובים. הרגשתי שאני רוצה לחזור לחיל. להוביל".
נערכים להמראה. "להיות טייס זה לנצח", מסבירים בטייסת, "זה להיות ראשון בכל דבר, גם באוויר וגם על הקרקע"
הוא עזב את החברה וחזר להיות סגן מפקד טייסת בטייסת 105 ("העקרב") בחצור, שבה מטוסי F16-D. לפני כחצי שנה קיבל את הפיקוד על טייסת 119.
"יש לי אחריות גדולה על 160 אנשי צוות, מהאיש הטכני ועד הטייסים והנווטים והמפקדים. אני מכיר כל אחד מהם, בשם ובתפקיד. אני מתעסק עם שני דברים עיקריים: הכשירות המבצעית של הטייסת - והמוכנות האישית והנפשית של החיילים. המצב האישי של החיילים משפיע מאוד על התפקוד שלהם.
"הטייסת היא בבואה של המדינה, וכמו שאתה רואה, לא לכולם במדינה יש מה לאכול בחג. גם בטייסת יש כאלה. התפקיד שלי ושל הצוות שלי הוא גם לדאוג להם, שיהיה להם בית חם ומה לאכול בחג. הם אלה שעושים את העבודה כאן ביום ובלילה ובכל מצב, והם צריכים להיות הכי פנויים לזה, מנטלית. תנסה אתה לעמוד פה בקור של מצפה רמון, בלילה, ולגעת עם ידיים חשופות בפצצה קפואה במשך עשרים דקות. תאמין לי, אי אפשר לעשות את העבודה הזאת כשאתה לא שקט נפשית".
אתה מרגיש שאתה צריך לפעמים "להוריד את הטייסים לקרקע", מבחינת מה שהם משדרים?
"אחת המשימות שלי היא לגרום לכולם כאן להיות עם רגליים על הקרקע, כי קל מאוד להיכנס לסחרור ולהפליג לכל מיני מקומות מיותרים. אז אני בא לעשות סדר ולהרגיע את כולם ולמקד אותם, שלא ירגישו יותר מדי גבוה עם הסיפור הזה.
"אני לא מכין את הטייסת שלי לאיזו מלחמה שתתרחש בעוד הרבה שנים. אנחנו נלחמים כל הזמן. אנחנו צריכים גם לתת פתרונות לשדה קרב משתנה, לאויב שמשתנה, למזרח תיכון שמשתנה. עזה היא לא המקום היחיד שבו אנחנו פועלים. ודווקא בגלל שזה מתחת לכותרות, אז זה מורכב יותר ומסוכן יותר לפעמים. היו כמה מבחנים כאלו שעברנו בזמן האחרון, ויש לי סיפוק גדול מהתוצאות. אני לא ישן הרבה בלילה, אבל כשאני כבר פוגש את המיטה, אני ישן טוב. כי אני מרגיש שאנחנו מוכנים".
ויש כבר תכנון מפורט מי יעשה מה גם במבצע "הגדול".
"ברור. במשימה כזאת לא מחליטים באותו בוקר מי יעשה מה. זה לא שהמובילים של המבצע מופיעים כאן יום אחד ומקבלים תיק יפה, ואומרים להם, 'קחו, הכנו לכם משהו יפה'. מדובר באימונים של שנים, כל אחד יודע שמית מה תפקידו במבצע כזה, מה הציוות שלו. האנשים שיטוסו הם לא שותפים, הם אלה שבעצמם בונים את המשימה ומתכננים אותה.
"אני לא שש אלי קרב. אני חושב שמלחמות הן לא דבר טוב. אבל אני באמת מאמין, בכל ליבי, שאם ישלחו אותנו לאיראן, זה יידרש, ואנחנו צריכים לעשות את הכי טוב שאפשר. זה לא מסוג המאוויים שלי, שאני הולך לישון איתם בלילה וקם איתם בבוקר. אבל אם זה צריך לקרות בזמן שלי, אני לוקח את זה בשתי ידיים".
אתה עצמך תשתתף במבצע כזה?
"אני אהיה המוביל של הרביעייה הראשונה, לא אתן לאף אחד אחר להוביל את הדבר הזה. אין לי שום כוונה לשבת מאחור מול מסך".
אתה אומר איך לדעתך צריך לבצע תקיפה כזאת בישיבות שאתם מנהלים בחיל האוויר?
"בוודאי. חובתי להסביר איך אני מציע שזה יבוצע, ואני בהחלט יכול גם לשאול שאלות. כבן אדם, כבן אדם מוסרי. למשל, לשאול למה אנחנו עושים משהו. אבל ברגע שיש החלטה, אז הכיוון הוא פשוט לפקס את זה הכי טוב שאפשר".
איך אתה מתמודד עם הידיעה שאתה שולח את הטייסים שלך להרוג אנשים?
"אני שקט, וחי מצוין עם עצמי ועם המשימות שאני שולח את האנשים שלי לעשות. וזה לא בגלל שקמתי בבוקר והתחבקתי עם הדגל ושרתי התקווה. אני לא חי בתחושה שאנחנו הטובים והם הרעים, אני פשוט יודע מה עוברת כל מטרה שאנחנו הולכים לתקוף, מה מגבלות הביצוע שלנו, ועד כמה אנחנו רגישים לנזק הסביבתי ובודקים שבע פעמים מי יכול להיפגע. גם אם לפעמים זה פוגם בתוצאה המבצעית שלנו. להגיד לך שאני חי טוב עם טעויות? לא. אני חי עם זה רע מאוד. אני לוקח את זה ללב, אני עושה תחקירים, ומברר עד תום מה קרה שם".
קרה לך אישית שטעית?
"כן. אבל לא הלכתי והתייסרתי מזה. הסברתי לעצמי שזאת מלחמה, שלא אנחנו בחרנו בה. אני לא הולך ומחפש בתים כדי להפיל עליהם פצצה. אני מבצע משימה כדי שיהיה כאן שקט. בני דודים שלי חיים בעין הבשור. 'צבע אדום' בשבילם זה עניין שבשיגרה. החיילים של הטייסת שלי, כמעט כולם דרומיים. אימהות שלהם מתקשרות לכאן ומספרות: אני באופקים, אני בשדרות, יש לנו כאן 'צבע אדום', נפילות. אז כן, בלי להישמע פומפוזי - יש כאן עניין של הגנה על הבית".
הטייסים שלך יודעים שאתה טעית? שגם למפקד שלהם זה קרה?
"בהכרח כן. זו דוגמה אישית. זו תרבות. זה פעם אחת כשפצצה נופלת על בלתי מעורב, ופעם אחרת באימונים, שאנחנו מגיעים בהם עד הקצה, ובוודאי טועים במהלכם. כן, גם לי קורה שאני בצד המפסיד באימון, והחיילים שלי צריכים לדעת את זה. אני אדם תחרותי, זה מעצבן אותי. זה לא קורה לי הרבה, לשמחתי, אחרת לא הייתי פה, אבל גם כשזה קורה, אני גם לא מתהלך שפוף ליד החיילים שלי. אני הדוגמה שלהם איך לצאת ממצבים. הם מחפשים אצלי את החיזוק, כך שאני מראה להם את הפרופורציות בכל מצב".
עומר מתגורר עם משפחתו בשיכון רמון שבבסיס. יש לו שלושה בנים קטנים - בני שבע, חמש, וחמישה חודשים. "יש פשרה מסוימת בחיים כאן, בעיקר מצד אשתי, שהיא עורכת דין, וצריכה להחזיק את הבית בזמן שאני כל הזמן עסוק וטרוד בטייסת. גם כשאני בחופש, אני לא ממש בחופש, ואני לא מרשה לעצמי לנסוע לחו"ל, למשל. אם היית שואל אותה אתמול אם היא רוצה לעבור לנגב וליישב אותו, התשובה היתה לא. אבל אנחנו כבר כאן, אלה החיים שלנו כרגע, ואפשר לחיות עם זה. אנחנו מצליחים להסתדר".
תחקיר אחרון ופרידה
אחר הצהריים שבים הטייסים מהאימון בשטח. מסירים את ציוד הטיסה ועושים אתנחתא קצרה מתחת לפרגולה עם קפה שחור חזק ועוגיות חמאה אחרונות שנחטפות אחת אחת. ואז נשמע בכריזה קולה של פקידת הטייסת: "שימו לב, בחמש וחצי תחקיר בראשי".
אחד אחד הם מגיעים לחדר התחקירים, מותשים, ומניחים את הטלפונים הניידים במגירות הפתוחות בכניסה. התחקיר ינתח אחד לאחד את האימון: מי ירה ראשון, מי איגף, מי הנמיך, מתי ולמה. אבל לא צריך את התחקיר כדי לזהות מי ניצח היום ומי הובס. יש את אלה שלא מצליחים להוריד את החיוך מהפנים, ויש את אלה שמסתובבים עם פרצוף של תשעה באב. "איזה ניצחון, איזה ניצחון", ממלמל לעצמו אחד הטייסים.
ב־18:40 כבר מחכה להם ההרקולס שייקח אותם בחזרה לשדה דב בתל אביב, משם יתפזרו לבתיהם, רובם באזור המרכז. בבסיס נשאר צוות הכוננות, לכל מקרה של הזנקה. למחרת בבוקר, יעשו הטייסים את כל הדרך חזרה לבסיס שברמון. עוד יום עבודה ייצא לדרך.
