"מה אני מאחל לעצמי? אתם תאחלו לי!" צוחק ישראל קרישטל, ועונה ביידיש: "גוט לעבן, לאנג לעבן". חיים טובים וארוכים - זה מה שהוא מבקש, בגיל 110 ושבעה חודשים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הזוועות שעבר בגטו לודז' ובאושוויץ ממשיכות ללוות אותו וגם כשהוא מביט ממרום שנותיו על ההווה ועל העתיד, הוא מודאג. "העולם לא השתנה", פוסק קרישטל בכאב, "היום מתרחשת שואה בסוריה, וכולם מסתכלים מהצד, לא עושים כלום, בדיוק כמו שלא פעלו בשואת אירופה. גם רוסיה עושה דברים מזעזעים באוקראינה, ואף אחד לא מתערב. הכל זה רק כסף. משחקים באנשים כאילו הם כדורגל, והעולם עומד ומסתכל".
ומה עם יחסה של ישראל לניצולי השואה? "המנהיגים שלנו לקחו את הכסף מגרמניה והעדיפו להשקיע בקניית אווירונים. חבל שאותנו הם לא ראו".
יש לו שני ילדים, תשעה נכדים ו־23 נינים. הוא עדיין גר בדירה משלו בשכונת אחוזה בחיפה, עם עוזרת פיליפינית צמודה בשם דונה. הוא משכים בכל יום בחמש וחצי בבוקר ("כי אין תועלת בשינה, וכבר ישנתי מספיק בחיי"), מתנייד בעזרת הליכון ומניח בכל יום תפילין בכוחות עצמו. מכיוון שכבר קשה לו לראות את האותיות בסידור - הוא נושא את תפילת שחרית בעל פה.
לפני חודשיים נפטרה בלונדון עליזה הרץ־זומר בגיל 110, וכותרות העיתונים בישרו על לכתה של ניצולת השואה המבוגרת בעולם. אלא שקרישטל נולד חודשיים וחצי לפניה, והוא כנראה הניצול המבוגר ביותר שחי כיום - לפחות בישראל. הוא לא מתרגש מהסטטוס המחייב. "בכלל לא האמנתי שאשרוד את המלחמה", הוא מסביר, "רק רציתי לעבור את היום, להישאר בחיים, ובטח שלא העזתי לדמיין את עצמי עם ילדים, נכדים ונינים. בכל פעם שאני מסתכל עליהם, אני יודע שניצחתי". בתו, שולה, מפטירה: "הוא מעל הזמן, האיש הזה".
פרידה בשערי בירקנאו
ישראל יצחק קרישטל נולד ב־15 בספטמבר 1903 בעיירה ז'ארנוב שבפולין. שבועיים קודם לכן ננעל בבאזל הקונגרס הציוני השישי, שבו הציע בנימין זאב הרצל את האפשרות שהמדינה היהודית תוקם באוגנדה; בארץ ישראל שלטה האימפריה העות'מאנית; יותר מ־600 יהודים נפגעו בפרעות קישינב; ואף אחד, בכל קצוות תבל, אפילו לא ידע מה משמעותו של המושג "מלחמת עולם".
בגיל 10 התייתם מאמו, ברכה ז"ל, שנפטרה כשהיא בת 29 בלבד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה לא ראה במשך ארבע שנים תמימות את אביו - שנלקח בשבי הרוסי. האחים היתומים הופרדו והתפצלו בין דודיהם, וכשהיה בן 12 נשלח ישראל לבית דודתו. "לא חגגתי בר מצווה, וכשאבא חזר הביתה, אפילו לא ידעתי על זה", הוא נזכר.
ישראל כילד בפולין
בפורים 1919 נפטר האב, וישראל בן ה־16 החליט לצאת לחיים חדשים בגפו בלודז'. הוא החל לעבוד במפעל לייצור ממתקים, וההחלטה הזו שינתה את חייו. אותם ממתקים עוד יצילו אותו לא פעם ממוות. עד היום הוא מתגאה בתעודת ה"מייסטר" - מומחה להכנת סוכריות, שוקולד ודברי מתיקה נוספים - שקיבל ב־1949.
כשהיה בן 24 נישא לאשתו הראשונה, פייגה. נולדו להם שני בנים, ושניהם נפטרו בעודם תינוקות. בני הזוג התגוררו בדירה שכורה אצל בעל בית גרמני בשם שלר, שלא החזיק בדעות אנטישמיות והיה להם לעזר רב.
בתחילה פתחו ישראל ורעייתו חנות מתחת לדירתם ומכרו בה שוקולד וגלידה מתוצרת עצמית, אולם נאלצו לסגור אותה אחרי שנתיים בלבד בגלל הפוגרומים שבוצעו ביהודים. את דתם הם התקשו להסתיר, מכיוון שלא הפעילו את בית העסק בשבתות ובחגים.
קרישטל חזר לעבוד במפעל הממתקים הפולני, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, ועל היהודים בלודז' הוטלו מגבלות קשות. נאסר עליהם להשתמש בתחבורה ציבורית, הם חויבו לשאת את הטלאי הצהוב, תקופות העוצר התרבו ובתי הכנסת בעיר הוצתו.
תעודת ה"מייסטר" להכנת ממתקים
ישראל נאלץ לעזוב את עבודתו, אבל שלר הגרמני קנה לו מכונות לייצור ממתקים ומאות קילוגרמים של קקאו, כדי שיוכל לפתוח עסק עצמאי בשותפות עימו. הוא אף איפשר לבני הזוג להצפין בביתו את בגדיהם הנאים, על רקע החשש מפריצות ומביזת בתי היהודים.
עם פתיחת גטו לודז' עזבו השניים את ביתם. שמעו של קרישטל יצא למרחוק והגיע גם לאנשים החזקים במקום: מפקד הגטו האנס ביבוף, ראש המשטרה הבולשת ויילנד וראש היודנראט בגטו חיים רומקובסקי. הם דרשו מישראל שימשיך להכין עבורם סוכריות, אף שהצבא הגרמני אסר זאת. קרישטל ישב בבית חרושת מאולתר, מתחת לאדמה, והמשיך לעבוד. כך הצליח להימנע מלהיכנס לרשימות המוות לחלמנו ולאושוויץ.
השמועות על מה שמתרחש ברחבי אירופה הגיעו לאוזני היהודים בגטו. "ידענו כי מי שעולה על 'המשלוח' אינו חוזר, ובכל פעם מחדש ניצלתי. בהתחלה ייצרתי ממתקים, אחר כך עיבדתי את האדמה, פיניתי מבנים הרוסים... כשחילקו בשר ברחוב, אני התייצבתי שם כדי לקחת אותו. בכל סיטואציה מצאתי את הדרך למצוא לשפר את מצבי".
פרק ההישרדות של קרישטל בלודז' נחתם ב־23 באוגוסט 1944. הנאצים החליטו לחסל את הגטו על יושביו ושלחו את כל היהודים ברכבות משא למחנות ההשמדה. את היום הזה הוא לא ישכח. הוא ורעייתו יצאו למסע מפרך ומשפיל, שנמשך 36 שעות בתנאים תת־אנושיים, בדרכם אל הגיהינום - אושוויץ־בירקנאו.
"כולם להוריד טבעות, שעונים, שרשראות!" צעק הקאפו. "שאיש לא יבלע משהו מהפריטים כי אנחנו רואים הכל!". בני הזוג קרישטל נהדפו מתוך הרכבת והושלכו לרציף. ישראל נבעט בכוח לעבר האולם שבו רוכזו הגברים. הנשים הוסטו באחת לאולם אחר.
זו היתה הפעם האחרונה שבה ראה את פייגה. איש אינו יודע לספר מה עלה בגורלה. היא נבלעה בתוך המון הנשים שנדחסו לאולם, ובכך הקיץ הקץ על חייהם המשותפים.
גבר במשקל 34 ק"ג
כל הרכוש שהצפין קרישטל בגטו - הוחרם. איכשהו, בדרך לא דרך, הצליח לשמור על נעליו, וכדי שאיש לא יחמוד אותן קרע אחת מהן באופן שפגם בחיצוניותה אך לא באיכותה, וחיבר את הקרע בעזרת חוט ברזל.
בכל בוקר, בסביבות השעה חמש, הגרמנים היו משכימים את שוכני הצריפים תוך כדי שהם שופכים עליהם שתן. בבוקרו הראשון במחנה נבחר ישראל לאחראי לחלוקת הקפה: "אלה היו מים דלוחים שטעמם מר, עם ריח קלוש של קפה".
רק כעבור שלושה שבועות הורשה ישראל להתקלח בפעם הראשונה מאז הגיע לאושוויץ, ואז גם "התמזל מזלו" להישלח לעבודה במחנה נידרשלזיה בגרמניה - שבו שהה עד סוף המלחמה. הוא שוב מצא את הדרך הבלתי אפשרית להחזיק מעמד: בתחילה חפר בורות ובנה בונקרים עבור הגרמנים, אחר כך מילא שקי חול ובהמשך מונה למנהל עבודה באתר לכריתת עצים. ואז הגיע היום ההוא, 4 במאי 1945. קרישטל, שהיה אז בן 41, שקל 34 ק"ג בלבד, לא האמין למראה עיניו: החיילים הגרמנים נסו על נפשם ואת מקומם תפסו הרוסים. הוא לא ידע שכמה ימים קודם לכן אדולף היטלר התאבד.
לאחר המלחמה שב ישראל על עקבותיו וחזר ללודז'. בוקר אחד, במארס 1946, נכנס לחנותו של החייט שפיגלמן, שאת אביו הכיר כבדרן בחתונות ובשמחות יהודיות, וביקש ממנו שיתפור לו חליפה. שם הוא הכיר את העובדת בת שבע (סטפה) חודה. בתוך שבוע בלבד הם עמדו תחת החופה, ואחר כך נולד להם בן בכור, יעקב. אלא שהתינוק הזה, כמו שני בניו של ישראל מנישואיו הקודמים, נפטר בעודו תינוק. בפברואר 1948 נולד בנם חיים, כיום רופא ילדים שמתגורר ביסוד המעלה.
עם רעייתו השנייה, בת שבע
אף שהמלחמה תמה, רדיפת היהודים בלודז' לא חדלה לרגע, וב־5 במאי 1950 עגנו ישראל, בת שבע וחיים בנמל חיפה והחלו פרק חדש בחייהם. שנה אחר כך נולדה שולמית, היא שולה, ובהמשך הגשים קרישטל חלום כשייסד מפעל ממתקים חדש בארץ הקודש, ובו עבד עד יציאתו לפנסיה. בשנות ה־60 קיבל הצעה מ"עלית" למכור את המרשם להכנת הסוכריות הייחודיות שלו, אולם סירב בתוקף. "אם אמכור לאחרים את הסוד, מה יישאר ממני?" אמר אז, ועד היום לא יודעים ילדיו ונכדיו מה הסוד שבהכנת הממתקים שלו.
בית אבות מחוץ לתחום
"אבא, אתה חתיך! כל הנשים ירוצו אחריך מחר", צוחקת בתו שולה (63), וישראל מנפק מייד חיוך כריזמטי בזמן שהוא מצטלם. אותו לא מרגשת העובדה שהוא כנראה ניצול השואה המבוגר ביותר ששרד עד היום, לפחות בישראל. "הוא מעל הזמן", מפטירה שולה.
אשתו, בת שבע, נפטרה לפני 20 שנה. בינו לבין בתו יש מערכת יחסים הדוקה ומיוחדת. היא גרה במרחק מאות מטרים מביתו ומבקרת אותו לפחות פעמיים ביום. "תמיד, כשאני הולכת ממנו, הוא מבקש שאתקשר להגיד לו שהגעתי הביתה בשלום ושהכל בסדר. ערב אחד הייתי בחתונה, והסלולרי שלי צילצל. זה היה אבא, שהתלונן: 'איך אני יכול ללכת לישון אם לא אמרת לי לילה טוב?'"
משמאל: ישראל ורעייתו בת שבע עם חברים, בלודז' אחרי המלחמה
בחג הפסח בילה ישראל עם המשפחה המורחבת בבית מלון בעכו. הוא מתגורר בדירת שלושה חדרים בשכונת אחוזה בחיפה, שאותה קנה עם אשתו המנוחה לפני כ־30 שנה, ומעולם לא חשב לעבור לבית אבות. גם את העוזרת הפיליפינית ניאות לקבל רק כשהיה בן 100, לאחר מסע שכנועים בלתי פוסק מצד ילדיו. "העצמאות מאוד חשובה לאבא", מסבירה בתו.
לפני שנה וחצי איבדה שולה את בעלה מנחם, שנפטר בגלל מחלה קשה. "בזכות אבא אני מצליחה להישאר חזקה", היא אומרת ומוחה דמעה, "זה השפיע עליו מאוד, אבל הוא כל הזמן אמר לי שכשם שמודים על הטובה, צריך להודות גם על הרעה. הוא נותן לי המון כוח".
ליאת (30), בתה של שולה, מצטרפת לשיחה: "אני, במקום סבא, כבר מזמן הייתי מתייאשת מהחיים. אנחנו לוקחים קשה כל מינוס בבנק, מאבדים את העשתונות ממישהו שקצת עיצבן אותנו ונכנסים לחרדות כשאחד הילדים קצת חולה... ותראה מה האיש הזה עבר. לאבד את כל המשפחה, להתחיל הכל מההתחלה, זה פשוט מדהים. בלתי נתפס".
שולה: "במשך שנים אבא לא דיבר מילה על מה שהוא עבר בשואה. דווקא אמא שלי ז"ל היא זו שלא הפסיקה לספר, אבל זה התהפך כשהוא פרש לגמלאות. פתאום הוא היה בבית, והיה לו זמן, ואז הוא נפתח. ביום השואה עומדים הנכדים והנינים שלו בטקסים ומקריאים קטעים מתוך הספר שהוציא סבא".
ישראל ובתו שולה // צילום: אפרת אשל
בחודשים האחרונים חלה הידרדרות מסוימת במצבו. הוא שוכח פרטים, לעיתים קצת מתבלבל, וזה מטריד אותו. "הוא תופס את עצמו ואומר לי: 'שולה, הראש שלי לא עובד'. אני תמיד עונה לו: 'אם אתה אומר את זה, סימן שהראש עובד יפה מאוד'. בשבילי אין לו גיל, הוא פשוט אבא. אנחנו מדברים הרבה, צוחקים. אני נהנית מכל רגע איתו".
נדמה שישראל כבר התעייף והוא רוצה לפרוש למנוחת הצהריים. "תודה שבאתם", הוא אומר ולוחץ את ידי. אני שואל אותו מה הוא מאחל לעם ישראל, רגע לפני יום העצמאות ה־66 למדינה: "שיהיה שלום. אם יהיה שלום, לא תהיה שנאת חינם, ואז לא תהיה עוד שואה. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו".
לניצן-אהבה בת ה־5, נינתו, חשוב לומר משהו לפני שאנחנו נפרדים לשלום. "סבא ישראל חמוד", היא קוראת בעליצות. וצודקת בכל מילה.
עוד באתר ישראל היום: מה משקף ההסכם בין פת"ח לחמאס?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו