צפון קוריאה זה כאן

ביום שלישי לפני שבוע וחצי, קצת אחרי השעה תשע בבוקר, הגיעה מזכירת סניף השרון בארגון המורים, ענת שניידר, למשרדה שבבית הארגון בתל אביב והחלה לעבור על הדואר. לפתע נכנס לחדרה ראש מחלקת משאבי אנוש, אבי פסקל, עושה דברו הנאמן של ארז, ומסר לה מעטפה לבנה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

תפתחי אותה עכשיו, אמר לה, אני מחכה. לפסקל מתברר אצה הדרך לערוף את ראשה. אחרי שוחרי דמוקרטיה אחרים שהעזו להניף את נס המרד בארגון הטוטליטרי ונמחקו, אחרי בעיטה באנשי חינוך נוספים, שארז וחבורתו הזכירו להם משטרים אפלים, הגיע התור של מזכירת הסניף המורדת. אפס סבלנות למחפשי שחר חדש.

שניידר לא מיהרה למלא אחרי בקשת פסקל. היא היתה טרודה בקריאת הדואר ובטיפול בענייני הסניף שלה, וביקשה ממנו להתאזר בסבלנות. לשווא: הגרזן של ארז נעמד מולה ודרש ממנה במפגיע לפתוח את המכתב בנוכחותו. המבט הנוקב שלו אמר הכל.

היא צייתה, קראה לאט לאט את טקסט משפט השדה שנעשה לה בקרמלין בהיעדרה, והגיעה אל השורה התחתונה: את נגועה באלימות מילולית, "את זימנת כלי תקשורת לדיונים פנימיים ללא תיאום ורשות", את נדרשת לצאת לחופשה עד לזימון שלך לשימוע.

החבר פסקל, המזוהה שנים עם שלטון הפחד בארגון, לא הניח לה להוסיף לשבת במשרדה אפילו חמש דקות נוספות. אני דורש ממך לפעול על פי מה שכתוב בהחלטה, אמר לה, אני מבקש ממך לעזוב מייד את המקום.

שניידר ההמומה קמה ממקומה, אספה את חפציה, ירדה ממשרדה שבקומה שש לרחוב מנחם בגין הסמוך וטילפנה לכמה פעילים אמיצים, שחיזקו מייד את ידיה. 

הם לא ממש הופתעו: "הכתובת היתה על הקיר", אמר לי אחד מהם, "ראיתי אותה מרחוק. מהרגע שענת שניידר העזה להתמודד מול הדיקטטור, היה לי ברור שהיא תשלם בראשה. היה לי ברור שהוא ינקום בה, ירדוף אותה, יסלק אותה מדרכו - שהיא מחוסלת".

איש החינוך הזה ביקש להוסיף: "קראתי מה שאתה וחבריך עוזי דיין ומיכל שבת כתבתם בשנים האחרונות על ארז ולצערי הכל נכון. היום ברור לי שהאיש מסוכן לדמוקרטיה הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם. אם יורשה לי להציע לכם - תתמקדו באירועי הוועידה ה־20 של הארגון, שהיו ביום חמישי לפני שבוע; תבדקו מה גרם לאנשים הגונים וערכיים לצאת משם עם בחילה ממש. 

"תרימו את המסך מעל הוועידה הזאת, שמבחינתי ראויה לשאת את השם 'ועידת צפון קוריאה' או 'מורשת סטאלין', ותבינו הכל. היא לב הסיפור".

- היית שם אישית?

"בוודאי. הייתי ציר נבחר ונחרדתי. הרגשתי שאנשי האח הגדול כל הזמן בסביבה. הרגשתי שמנסים לסתום את הפה למי שהתעוררו ונטשו את הפוליטביורו; הרגשתי שמנסים לזרוע פחד באמצעות קללות, צעקות ואמירות של עסקנים מהרמה הנמוכה ביותר.

"ראיתי מה ניסו לעשות למזכיר סניף לשעבר, שלמה ויינברג, אחד משני המתמודדים האמיצים מול ארז, והתביישתי. ראיתי איך מנעו את כניסתו לאולם במשך שעה, והבנתי לאן דירדר הרודן הזה את הארגון". 

התקשורת נשארה בחוץ

שלמה ויינברג אישר השבוע שארז שבר את השיא: "זה היה מבחינתי אירוע קשה. לא היה כדבר הזה, אולי משום שבעבר לא היתה לארז אופוזיציה בוועידה. הכל היה אז בשליטה מוחלטת שלו ושל אנשיו. הפעם נמצא גרעין של כ־70 צירים (מתוך 350 שהגיעו), אנשי חינוך אמיתיים, שמאסו בדיקטטורה וביקשו לשים לה קץ. ארז קם עליהם כמי שהחליט לשחוט את שרידי הדמוקרטיה הפנימית בארגון".

- על פי שיחות הטלפון הבהולות שקיבלו עוזי דיין ומיכל שבת מכמה צירים, ארז הפך את אולם הוועידה למבצר. 

ויינברג: "ממש כך. למי שנכנס, אסור היה לצאת. מספר הגברתנים המאבטחים בכניסה לאולם, בתוך האולם, ליד הבמה ובמקומות אחרים, יצר רושם שעומדת להתארח במקום אישיות רמת דרג. 

"לחלופין, במושגים של ישראל אפשר היה להתרשם שעומד להתקיים כאן משחק כדורגל נפיץ, שמדובר אולי בישיבה סוערת של מרכז הליכוד המיתולוגי או שאנחנו נמצאים בפרלמנט של טייוואן או של אוקראינה, שם מרימים ידיים אחד על השני. הכל, רק לא ועידה מכובדת של אנשי חינוך".

- התקשורת נכחה באולם?

ויינברג פורץ בצחוק. "תקשורת? עיתונאים? פתיחות ושקיפות? על מה אתם מדברים, השתגעתם? הרי זה נוגד את עולם מושגיו של ארז. לכן לא היו בפנים לא מצלמות ולא מיקרופונים של אף אחת מרשתות הרדיו והטלוויזיה, ומובן שלא היה שולחן שמור לעיתונאים. צירים המזוהים עם האופוזיציה, שביקשו לצאת החוצה ולהתראיין, נחסמו במשך כשעתיים. רק אחרי מחאות של כמה מהם נפתחו סוף סוף דלתות המבצר והתאפשר להם לצאת אל העיתונאים". 

"רוצים הצבעה חשאית"

תמונת הוועידה הזאת חרותה היטב בזיכרונם של חלק מהצירים, שכמה מהם הכינו לקראתה שלטים מנייר בריסטול ברוח "רוצים הצבעות ובחירות חשאיות" או "רק שתי קדנציות ליו"ר" - לב המאבק לשינוי תקנון הארגון האנטי־דמוקרטי. הם ניסו להיכנס איתם לאולם ונחסמו תוך עריכת חיפושים בתיקיהם.

התירוץ לחיפושים: אסור להכניס חומרי תעמולה. זה בניגוד לתקנון. מה שמותר לארז, מתברר - זה שניצל את הבמה, את המיקרופון ואת מסכי הענק לניהול תעמולת בחירות במשך שעות - אסור היה כמובן למתנגדיו. האחרונים ספגו מטחים של קללות ודברי נאצה מכמה "אורחי" ההנהלה שהתנהגו כאחרוני התגרנים בשוק. 

"בדרך המובילה לאולם הכינוס", סיפרה אחת המשתתפות, דינה קלימי, "קיבלה את פנינו חבורת צרחנים וצרחניות שאנשיה קיללו וגידפו אותנו וניסו למנוע בעדנו להיכנס. אני לא רוצה לחזור על אמרי השפר כי אני מתביישת בשביל הארגון, אבל זה היה מצמרר. מה לאנשים האלה ולהוראה, שאלתי, מה להם ולחינוך? מה הם אומרים לתלמידים שלהם בשיעורי האזרחות למשל?"

קלימי נשמעה גם השבוע נסערת: "אנשים שהיו כבר בפנים אמרו לנו שמי שנכנס לא יוצא יותר ולא האמנתי. הלכתי אל נציגי חברת האבטחה, דובבתי אחד מהם והוא אמר לי בכנות: זה נכון, לא תוכלי לצאת, את צודקת שזה לא בסדר, אבל זו ההוראה שקיבלנו". 

- ניסו למנוע ממך את הכניסה לאולם?

"ממני לא, אבל ראיתי מה עוללו לשלמה ויינברג. גם אחרי החיפוש בתיקו, גם אחרי שלקחו ממנו כמה כרזות קטנות, התנפלו עליו שומרים כשניסה להיכנס. הם עיכבו אותו זמן רב עד שהצלחנו להביא למקום תקשורת ולגרום להכנסתו".

האישה באדום משתוללת

באיחור ניכר נפתח הכנס כשעל הבמה ישבו חברי נשיאות הוועידה. נשמעו כמה דברי ברכה, הוזמנו שמונה חברי הנהלה לספר על הישגיהם המופלאים, חלפה יותר משעה עד ששחקני החימום האלה השלימו את תעמולת הבחירות ומריחת הזמן (לאנשי ארז היה עניין לדחות את הדיון בשינוי התקנון לשעה מאוחרת; מ"ג) והבוס שלהם נקרא להחליף אותם בתיאטרון האבסורד. 

ארז עלה לבמה חדור ביטחון ובמשך כ־50 דקות הציג את הישגיו והצלחותיו כשהוא מלווה אותם במצגת שהוקרנה על מסכי הענק. הקומיסר הראשי עמד על הבמה וצפה במי שמחאו לו כפיים. 

נאום הבחירות הזה, שנשמע כמו פיליבסטר בכנסת, הוציא מהכלים כמה צירים והם מחו על כך בקריאות ביניים. הם לא הבינו מדוע ארז רשאי לדבר כשעה, בעוד כל ציר אחר, לרבות אלה שהתמודדו מולו, רשאי לדבר חמש דקות בלבד. 

בתגובה הסתערו לעברם כמה "אורחים" בצעקות נוראות, ובהם אישה אלמונית לבושה באדום. האורחת באדום בלטה במיוחד: היא צרחה, קיללה, גידפה כשאיש אינו מזהה אותה כמורה, כמחנכת, כמפקחת - היא היתה אורחת קרואה של ההנהלה, שעל פי אחת העדויות, התנהגה כ"מופרעת".

ויינברג זוכר אותה כמו את האירוע שכמעט הסתיים בהרחקתו מהאולם. "באמצע נאומו של ארז השמיעה אחת הצירות קריאת ביניים לעברו. מייד נזעקו כמה גברתנים, כאילו קריאת ביניים אינה חלק מדמוקרטיה, וביקשו להרחיקה. לא התאפקתי וצעקתי: 'מה קורה כאן, אנחנו בצפון קוריאה?'

"או אז קפצו לעברי בעלי הזרוע, הניחו לאותה אישה, וניסו להוציא אותי מהאולם. פרצה מהומה, התקבצו סביבי אנשים ונשארתי צמוד לכיסאי. לא היה חסר הרבה שירימו עלי יד ויגררו אותי באלימות החוצה".

"חזרתי מרוסקת לגמרי" 

אני עוצר כאן לרגע לטובת אחד המכתבים שקיבלו עמיתיי דיין ושבת, שנשלח לעשרות מורים על ידי משתתפת בוועידה, וקורע חלון קטן לאירועים המבישים.

"רק שבוע אחרי האירוע", כתבה אותה מורה, "אני מצליחה לארגן את עצמי ולהעביר אליכם את רשמי ההלם שלי מהוועידה, וגם מה שאכתוב, לא יתאר עד הסוף מה שהיה... אני מבקשת לציין שסניף השרון בהנהגת ענת שניידר האמיצה ביקש להכניס כמה תיקונים חשובים ובסיסיים בתקנון שיהוו את הצעד הראשון להבטחת הליכים דמוקרטיים.

"למשל, לבקש שהבחירות בוועידה תהיינה חשאיות; למשל, שהבחירות להנהלה ייעשו על ידי חברי הארגון (קרי המורים בשטח); למשל, שזמן כהונת היו"ר לא יעלה על שתי קדנציות...

"ארז עמד על הבמה, הקריא את הסעיפים שמבקשים לשנות, והצירים הצביעו (בגלוי, אלא מה...) על ידי הרמת פתק שקיבלו ונערות עברו בין השורות וספרו קולות... אם זה נראה לכם כמו רפובליקת בננות, תדמיינו גם שארז עומד על הבמה, מרים את ידו בעד ובעיקר נגד שינויי התקנון, וה'עדר' אחריו... לא האמנתי שעשרות מורים ינהגו כך, ובהם מורים לאזרחות שמחנכים את ילדינו".

מה שכחה הכותבת לציין במכתבה ואחרים עשו זאת במקומה? שלושה דברים: ראשון, באולם נכחו רבים שאינם בעלי זכות הצבעה ושניידר דרשה להוציאם בשלב ההצבעות. אנשי הנשיאות, הבובות בתיאטרון של ארז, התעלמו ממנה. 

שני: רן ארז הסביר מה דעתו האישית על כל הצעה והצעה, כאילו מדובר באיש ניטרלי ולא במתמודד, ועדר העסקנים והפנסיונרים שלו הצביע בהתאם: אין בחירה ישירה של היו"ר בידי כלל המורים; אין הצבעה חשאית בוועידה; אין הגבלת כהונה של היו"ר לשתי קדנציות בלבד; אין היתר למועמדים להתאגד, לאסוף תרומות ולנהל מערכת בחירות - כלומר, רן ארז לנצח. 

שלישי: במהלך ההצבעות הסביר ארז לצירים ברצינות תהומית מדוע צריך לדעתו לתמוך בהצעה להגדלת הקדנציה של היו"ר מארבע לחמש שנים (בבחירות הקודמות הוא הצליח להעלות זאת משלוש לארבע שנים...) הוא מתח את החבל יותר מדי והפעם החבל נקרע.

מי בעד, נשאלו הצירים, ולמרבה התדהמה רק חמישה מחייליו הסכימו להעניק לו שנה חמישית. ארז נראה נבוך, מופתע ממש, אבל לא איבד עשתונות: כאשר נשאלו הצירים מי נגד, הוא מיהר להצטרף אל המתנגדים להצעה שרק רגע קודם הוא תמך בה בכל מאודו...

בחירת היו"ר בכתב יד

האירועים המביכים האלה התנהלו בנוכחותה של יו"ר ועדת הבחירות, השופטת בדימוס עדינה פורת בת ה־87. כבודה תרמה לשחיתות, כבודה הגנה עליה, כבודה ידעה שתקנון החושך בארגון אינו מאפשר קיום הליך דמוקרטי אמיתי - ובכל זאת הסכימה לשמש עלה תאנה. שאלנו אותה כמה כסף היא מקבלת מהארגון תמורת שירותיה כיו"ר ועדת הבחירות - והיא סירבה להשיב. סוד כמוס.

היכן במשמרת של כבודה נשבר השיא? בישיבה של מועצת הארגון המונה 53 חברים שהתכנסה באותו ערב של הוועידה לבחירת היו"ר. 

הצחנה בסיפור הזה מקורה בשני צינורות ביוב: הראשון, מחצית מהחברים מקבלים שכר מהארגון ותלויים למעשה בארז; והשני, הבחירות הרגישות האלה מתנהלות בצורה פרימיטיבית שבה כל חבר כותב בכתב ידו על נייר את שם המתמודד שבו הוא תומך. כלומר, החשאיות אינה מובטחת.

הצבעה בכתב יד? אנחנו במאה ה־18? קשה להדפיס נייר עם שמות המועמדים כדי שכל אחד יסמן איקס ליד המועמד שבו בחר ויכניס למעטפה? אפשר, אבל לא רוצים. נכון, מבטיחים לחברי המועצה שהנייר עם כתב ידם יושמד אחרי הספירה, אבל המחשבה שהסוד הזה אולי יתגלה - משרתת כמובן את ארז. במועצה הזאת אין הרבה אמיצים וסרגלים.

מי ניצחה על הליך הבחירה הזה ולא פסלה אותו על הסף? שוב, עדינה פורת. מבחינת כבודה הכל בסדר. מבחינתה יש תקנון ולא מעניין אותה אם הוא מושחת על פניו.

וגם עוה"ד כספי ובר־און

מכירים את משפט הנצח "הכל מתחיל בחינוך"? מכירים. שומעים אותו אחרי כל פרשה של בני נוער, מפורסמים או אנשי ציבור ועסקים שסרחו. אנשי משטרה, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים וגורמי רווחה נוהגים לדקלם אותו. 

רק שאז נזכרים שבראש שני ארגוני המורים עומדים רן ארז ויוסף וסרמן ואין בעצם עם מי לדבר. נזכרים כי מי שאמורים לחנך את דור העתיד לדמוקרטיה, ליושרה, לשקיפות ולאמירת אמת - אינם מכירים בעצמם בערכים הבסיסיים האלה. 

לכן החלטנו השבוע להקדיש את כל המדור לקן השחיתות של רן ארז ולשמיכות המשפטיות שהוא מארגן לעצמו בבחירות הפנימיות (השופט בדימוס דן ארבל לפני ארבע שנים, עדינה פורת בבחירות הנוכחיות). זה ממש מתבקש. 

אבל כדרכנו אנחנו חוזרים גם היום אל המדור הקודם והפעם אל הקטע על עו"ד דב וייסגלס, מגן הגילדה הלבנה. חוזרים אל הפרקליט הוותיק שמתח ביקורת על פסק הדין המרשיע של השופט דוד רוזן במשפט הולילנד של אהוד אולמרט.

הקטע הזה גרם לכמה קוראים להזכיר לי שווייסגלס לא היה לבד ושעו"ד רם כספי ועו"ד רוני בר־און, שני צדיקים קטנים בזכות עצמם, נהגו כמוהו; שיש בשטח עוד מליצי יושר מהמשפחה הזאת; שגם בתקשורת אפשר למצוא מי שמטפחים הלאה עבריינים מגוהצים שהיו פעם השלטון.

אני מסכים עם הכותבים. עו"ד וייסגלס לא לבד. יש לו גם כמה חברים בתקשורת שנושאים את הדגלים האלה. אבל הוא בכל זאת נמנה עם החלוצים והמובילים. הוא בפירוש לא אחד הנגררים. 

בהכנת הכתבה השתתפו: מיכל שבת ועוזי דיין 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו