ישנן בנות

"יש לי מוח ויש לי רחם, ושניהם עובדים", השיבה פטרישה שרודר לשאלה כיצד יכולה אישה להיות גם חברת קונגרס וגם אם. חברת הקונגרס מקולורדו, אשר חוללה שינוי בפני הקונגרס ה־93, היא אחת מעשרות נשים העומדות במרכזה של מיני־סידרת תעודה אמריקנית בת שלושה פרקים. מריל סטריפ, אשר תרמה את קולה הרך לקריינות, מלווה את מאבק התנועה הנשית משנות ה־60 ועד להווה, שבו אופרה ווינפרי כבר לא יכולה להישאל על ידי שום בוס "למה את צריכה להרוויח כמו גבר?". כשהשאלה המקורית הופנתה אליה ב־1980, בתגובה לבקשת העלאת שכר, ווינפרי שתקה. היא רצתה לשמור על מקום עבודתה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סיפוריהן של שרודר ושל ווינפרי שזורים באלו של נשים הרבה פחות מפורסמות. נשים שסללו את הדרך למדעניות, פוליטיקאיות, ספורטאיות, נשות עסקים וקומיקאיות. באמצעות סרטי ארכיון, תמונות סטילס, קטעי עיתונות וראיונות עם מגוון רחב של נשים, נוצר פסיפס מגוון וצבעוני, המתאר את התהליך שעברה התנועה הנשית. נקודת ההתחלה של הסידרה (בפרק שנקרא "התעוררות") היא סימבולית: ההחלטה של האצנית קתרין סוויצר לגמוא 42.2 ק"מ במרתון בוסטון ב־1967. חובבות ריצות למרחקים ארוכים אולי יופתעו לשמוע שבזמנו נשים היו נבהלות מהאיומים על רגליים גדולות, צמיחת שפם ונפילת רחם - סכנות ידועות האורבות לכל אצנית. "אני אומרת שהתחלתי את מרתון בוסטון כנערה וסיימתי אותו כאישה בוגרת", סיכמה סוויצר את החוויה, שלא גרמה לה נזק פיזיולוגי בלתי הפיך.

בשלושת פרקיה, מדלגת סטריפ בין תחנות ידועות יותר ופחות בחייה של התנועה הפמיניסטית. לצד אירועים מכוננים דוגמת המצאת הגלולה ושמות גדולים - כגון גלוריה סטיינם, אניטה היל והילארי קלינטון - מובאות עלילותיהן של נשים מן השורה, כאלו שספגו אלימות, חוו השפלה, הוטרדו או לא קיבלו שכר הוגן על עבודתן, והחליטו לעשות משהו בנדון. סצנות רבות בסידרת התעודה עוברות דרך בית המשפט העליון, מוסד מרכזי שסייע לתנועה לזכות בהישגים משמעותיים. המרואיינות חולקות בגילוי לב סיפורים אישיים קשים וגם אנקדוטות משעשעות (הכתרת כבשה אנונימית כמלכת היופי של אמריקה לשנת 68' מצטיירת בעיני פעילה פמיניסטית רדיקלית כעלבון לכבשה), ומתוך השלל עולה תמונה של שינוי חברתי אמיתי, הכולל בתוכו גיבוש הכרה, נקיטת פעולות ורשימת מוקדי הצלחה - לצד כישלונות.

העובדה שהסידרה אינה מטשטשת את המשגים שנעשו בדרכה של התנועה מוכיחה שאין זו יצירה מגויסת. נשים שחורות מביעות ביקורת על האופן שבו נוהלה התנועה, לסביות משמיעות את מחאתן על האופן שבו נדחו בתחילת דרכן, ובהווה מודות נשים בעלות כוח ועוצמה בהיעדר פתרונות לנשים מהמעמדות הנמוכים, שאליהן המהפכה טרם הגיעה. הפרק האחרון, הרלוונטי למציאות של היום, מתאר את הקונפליקט שאליו נקלעו הנשים אחרי שהצליחו, לכאורה, להשיג שוויון. עלייתה של ה"סופרוומן" משורטטת בקווים מדויקים ומדכדכים, תוך כדי מתן הסברים ופרשנויות מדוע לא כל הנשים מצליחות ללהטט בין קריירה משגשגת ב"פייסבוק" לעבודות הבית וגידול ילדים. שריל סנדברג מ"פייסבוק" מתארת את רגשות האשמה של אישה שהיא, במקרה, גם אם - ולעומתה מריסה מאייר מ"יאהו" מסתייגת מהגדרתה כפמיניסיטית, ושתיהן לא מסייעות לדמיין איך ייראה העתיד של הפמיניזם, אולי כי אף אחת לא יודעת בדיוק כיצד הוא ייראה. בסוף, אי אפשר שלא להיזכר בטולסטוי, פמיניסט ידוע, שקבע כבר מזמן ש"אישה היא מין עניין שכזה, שכל כמה שתתעמק בו, עדיין תמצא חידושים על גבי חידושים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו