סימה לץ (63), דור שני לשואה, החליטה להקדיש את פרק ב' של חייה להתנדבות עם שורדי שואה. בגיל 60 היא פרשה לפנסיה לאחר 23 שנות עבודה בביה"ח שיבא, ומאז היא מתנדבת בקרן לרווחת נפגעי השואה כבר 12 שנים. בשמונה השנים האחרונות היא מתנדבת אצל קלרה הורוביץ מקריית אונו, ניצולת שואה בת 96 מרומניה.
שורדת השואה אביבה קינן מספרת את סיפורה ליד חומת הגטו בבודפשט // מצעד החיים
"אבי מהעיירה היהודית טורובין שבפולין, בן למשפחה עם חמישה אחים", מספרת סימה. "כשהיה בן 17, במשפחתו הבינו שהנאצים רוצים לפלוש לעיירה. אחיו היה הראשון שעזב, ומייד אחריו גם אבי נמלט עם כמה חברים. הם ברחו כדי להגיע לארץ ישראל. הוריו שנותרו מאחור נרצחו בידי הפולנים".
"במהלך המסע לישראל נתפסו אבי וחבריו בידי הפולנים, והם נכלאו במחנה עבודה במטרה לגייסם לצבא הפולני. הם הצליחו לברוח משם בדרך לא דרך עד שהם הגיעו לארץ לאחר כשנה מרגע הבריחה. אבי התגייס לצבא וביום האחרון של השירות הוא פגש במקרה את אחיו באוהל שבו ישן".
"כל אחד ברח למקום אחר"
גם אמה של סימה עברה תלאות בדרך מפולין ארצה. "אמי מעיירה בשם רדזימין, היו לה שבעה אחים ואחיות. כשהיתה בת 13 כל המשפחה ברחה, כל אחד ברח למקום אחר לפני שהנאצים הגיעו. אמא שלי ברחה עם אחיה הגדול ואשתו. בשלב מסוים היא נפרדה מהם והגיעה לסוג של בית יתומים, ומשם שידכו אותה לתנועת נוער.
"כשהחליטו בתנועה לעלות לארץ היא לא יכלה מכיוון שהיתה בת 16, אז שינו לה את תאריך הלידה כדי שתהיה בת 18. היא עלתה לארץ באונייה 'אף על פי כן', שנמצאת כיום בכניסה לחיפה כמוזיאון. בארץ היא השתקעה בקיבוץ חפץ חיים ומשם התגייסה לצבא. לקראת סוף שירותה הצבאי החליטה אמי לחפש את משפחתה".
"היא הגיעה לחיפה כי אמרו לה שאחותה שם, ולמרבה השמחה היא אכן מצאה אותה. יחד הן המשיכו לחפש את שאר בני המשפחה, ואיתרו ארבעה אחים ואחיות שלהן. בעת החיפושים השתיים גילו כי הוריהם לא שרדו, וגורלה של אחת האחיות לא נודע".
איך זה לגדול בבית של ניצולי שואה?
"התחושה בבית לא היתה תחושה של לגדול בצל השואה. היו להוריי כוחות נפש והם לא רצו להעביר לנו את מה שהם עברו. רק כשהתבגרנו התחלנו לשמוע סיפורים מסוימים, אם כי אבי היה מאוד מסוגר ומופנם והרגשתי שאני מדובבת אותו כדי לדבר על השואה. תלאות השואה נתנו לאמא שלי מוטיבציה לנצח בכל דבר. אין דבר כזה 'לא'. היא היתה לביאה. האופי שלהם נבנה מזה. הם רצו לתת לילדים את כל מה שלא היה להם".
מדוע החלטת להתנדב עם ניצולים?
"הוריי כבר נפטרו ויש לי אמפתיה גדולה למבוגרים. תמיד רציתי להתנדב אצל ניצול שואה, אבל פחדתי שאני לא אדע להתמודד עם הסיפורים שלהם, לאיזה ניצול אני אגיע ולאן זה ייקח אותי. לא ידעתי איך זה ישפיע עלי כשאני חוזרת למשפחה שלי".
"בעקבות כתבה שקראתי על ניצולה שממש נגעה לי ללב החלטתי שאני הולכת על זה. ציוותו אותי לאישה ערירית בבני ברק וקיבלתי את הבית הכי גלותי, כל מה שפחדתי ממנו קיבלתי. אמרתי לעצמי, 'אמא ידעה להתמודד, גם אני אוכל להתמודד'. היה לי מאוד מאתגר איתה. שמעתי את הסיפורים שלה והיה לי בשבוע הראשון מאוד קשה, חזרתי הביתה עם מועקה כבדה.
"הייתי איתה כשלוש שנים עד שהיא עברה למוסד סיעודי בבני ברק, שם המשכתי לבקר אותה עד שהיא נפטרה. במקביל לזה שביקרתי אצלה, ביקשתי שיצוותו לי ניצול אחר. ציוותו לי את קלרה, שאיתה אני נמצאת עד היום. רציתי לעשות תיקון וקיבלתי תיקון מהסרטים. גם קלרה ערירית, אך הרגשתי שאני נכנסת לבית של אמא שלי. בקרן אומרים לנו להיות עם הניצולים שעה בשבוע, ואני נמצאת אצלה כמעט שלוש שעות".
"אני מסייעת לה בכל מה שהיא צריכה. כשהמטפלת הסיעודית שלה יוצאת לחופשה אני ישנה אצלה. אני מרגישה כאילו אני הולכת לאמא שלי או לחמותי. עכשיו כשאני בפנסיה אני משתדלת לבקר אותה פעמיים בשבוע, וכשאני הולכת בסוף הביקור היא שואלת מתי נפגשים שוב".
קלרה שואבת מביקוריה של סימה כוחות רבים ומספרת: "אני אוהבת מאוד שהיא באה אלי ומתקשרת לשאול לשלומי. לא מוצאים אנשים כמוה. כולה לב ונתינה גדולה. היא באה אלי שנים רבות ודואגת לי לכל הדברים שאני צריכה".
"מצדיעה להורים שלי"
מבחינת סימה היותה בת לניצולי שואה מסייעת לה בהתנדבות. "זה תורם לי, אני חושבת שאני מבינה את קלרה טוב יותר. אני רואה בינה לבין הוריי חוט מקשר - ההישרדות. ההתנדבות גורמת לי להערכה מטורפת להורים שלי. תמיד הערכתי אותם וכיום אני עוד יותר מצדיעה להם. הם היו גדולים מהחיים. הם בחרו בחיים. בחרו להביא ילדים ולתת להם את כל מה שדרוש כדי להרגיש שמחה וביטחון".
אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה, מספרת על התרומה האדירה שבביקור השורדים: "בני ובנות הדור השני לניצולי השואה, עם כל המורכבות בתוכה, גדלו, חוו על בשרם, ולעיתים במו אוזניהם, יותר מכל אדם אחר, את זוועות השואה. עם זאת הם שמעו וחוו את ההבטחה שנתנו לעצמם הניצולים לתקומה".
"בחירתם האישית להעביר הלאה את החוסן ולהקדיש מעצמם לטובת סיוע לניצולי שואה, בגיל הזה, מרגשת אותנו במיוחד. אני מחזקת את ידם ומקווה שנזכה לעוד מתנדבים ערכיים ומסורים כמוהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו