דיסוציאציה היא תגובה טבעית של המוח למצבי טראומה, אך במצבים מסוימים היא עלולה להפוך למכשול בתפקוד היומיומי. אם יצא לכם "להתנתק" באמצע ישיבה או להגיע הביתה בלי לזכור את הדרך – אתם לא לבד. במאמר זה נעמיק בהבנת התופעה, נבין מתי היא נחשבת נורמלית, מתי היא מסוכנת ואילו דרכי טיפול עשויות לעזור.
מהי בעצם דיסוציאציה?
לפי המדריך האבחוני של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM-V), דיסוציאציה היא "שיבוש או נתק בתפקוד התקין של תודעה, זיכרון, זהות, רגשות, תפיסה ושליטה מוטורית".
בפועל, מדובר במנגנון הישרדותי של המוח: הוא "מנתק" זיכרונות טראומטיים מהמודעות כדי להגן עלינו מהכאב. זהו תהליך טבעי לחלוטין, וכל אחד חווה אותו ברמות שונות – החל מחלימה בהקיץ ועד חוסר זיכרון של חוויות מסוימות.
מה ההבדל בין דיסוציאציה לתחילתה של דמנציה?
ההבדל בין דיסוציאציה ל-תחילת דמנציה עשוי להיות מבלבל, במיוחד אם מופיעים סימנים של שכחה, בלבול או ניתוק. אבל קיימים קריטריונים ברורים להבדיל ביניהם – בעיקר לפי משך התופעה, הטריגרים, המודעות והמאפיינים הקוגניטיביים:
בדיסוציאציה, השינויים בזיכרון הם זמניים וסלקטיביים, בדרך כלל קשורים לאירוע מסוים, והחזרה לתפקוד רגיל מתבצעת לאחר שהמצב חולף. השפה לרוב נשמרת תקינה, ההתמצאות בזמן ובמקום אינה נפגעת, והקשב והריכוז חוזרים לרמה הרגילה כשעובר הגירוי. במקביל, התחושה הרגשית יכולה לכלול חרדה, ניתוק או תחושת "חוסר מציאות", אך האדם מודע לכך שקורה לו משהו חריג.
לעומת זאת, בתחילת דמנציה הפגיעה היא מתמשכת והולכת ומחמירה: הזיכרון נשחק בהדרגה, מתחיל בשכחה של פרטים יומיומיים ומתקדם לאובדן רחב יותר; מופיעים קשיים במציאת מילים ושיבושי דיבור; יכולת ההתמצאות בזמן ובמקום נפגעת; והקשב והריכוז הולכים ונחלשים. בנוסף, ייתכנו שינויים במצב הרוח או באישיות, ולעיתים אדישות או דיכאון. בשונה מדיסוציאציה, אין חזרה מלאה לתפקוד התקין.
המוח על "טייס אוטומטי" – הדוגמאות מהחיים שלכם
קרה לכם לנהוג לעבודה ואז לגלות שהגעתם מבלי לזכור את הדרך? או לחלום בהקיץ באמצע פגישה? אלו מצבים של דיסוציאציה יומיומית.
הם מתרחשים בדרך כלל בזמן שגרה, משימות אוטומטיות או שעמום, כשהמוח "חוסך אנרגיה" ועובר למצב פעולה אינסטינקטיבי. רובנו חווים את זה באופן קבוע – וזה תקין לחלוטין.
כשדיסוציאציה כבר לא כל כך תמימה
עם זאת, דיסוציאציה יכולה להיות גם תגובה לטראומה – וכאן היא מקבלת ממד מורכב יותר.
במצבים של טראומה, המוח "מפריד" את הזיכרונות הקשים ושומר אותם בנתיבי עצב ייחודיים, נפרדים מזיכרונות רגילים. כך, הזיכרון הטראומטי מנותק מתפיסה, פרשנות ואחסון רגיל. אצל ילדים, המנגנון הזה חזק במיוחד, מאחר והאזור במוח שאחראי על שליטה רציונלית (PFC) עדיין לא מפותח. במקרים קיצוניים, הדיסוציאציה עלולה להוביל ל־הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), שמופיעה בכ־1.5% מהאוכלוסייה הכללית.
טראומה משנה את מבנה המוח
מחקרים מראים שטראומה אינה רק חוויה פסיכולוגית – היא משנה את המבנה הפיזי של המוח:
אצל אנשים עם DID, נפח ההיפוקמפוס קטן בכ־19.2% ונפח האמיגדלה קטן בכ־31.6% לעומת אנשים ללא ההפרעה.
טראומה ממושכת משפיעה גם על החומר הלבן במוח ועל מערכת החיסון.
תהליכי דלקת ארוכי טווח פוגעים בתפקוד המוח, אך טיפול נכון יכול להפחית את הנזק.
טריגרים וזיכרונות שמופעלים בלי שליטה
אנשים שחוו טראומה עלולים להפעיל תגובת סטרס חריפה גם שנים אחרי האירוע – לפעמים בלי להיות מודעים לכך.
לדוגמה, ותיק מלחמה עלול להתעורר בבהלה מצלילי זיקוקים, כשגופו נכנס למצב חירום, כאילו האירוע מתרחש שוב. במקרים כאלה, הדיסוציאציה "מתחזקת" ויכולה להוביל לפגיעה מתמשכת בתפקוד.
אפשר לטפל: גישות יעילות שמחזירות אתכם להווה
אין כיום תרופות ספציפיות שאושרו על ידי ה־FDA לטיפול בדיסוציאציה, אך קיימות שיטות טיפוליות יעילות:
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT): עוזר לזהות דפוסי חשיבה ותגובות אוטומטיות.
גישות פסיכודינמיות: מאפשרות עיבוד חוויות עבר והשפעתן על ההווה.
מיינדפולנס ותרגולי נוכחות: מסייעים לעגן אתכם ברגע הנוכחי.
טיפול תרופתי משלים: במצבים שבהם יש חרדה, דיכאון או PTSD, ניתן לשלב תרופות שמאזנות סרוטונין ודופמין.
דיסוציאציה: לא "הפרעה" אלא מנגנון הישרדות
ד"ר ג'ף קומֶר מציע להסתכל על דיסוציאציה לא כהפרעה, אלא כתגובה אבולוציונית שנועדה להגן עלינו. שינוי נקודת המבט הזו יכול להיות מרפא בפני עצמו, ולפתוח פתח לתהליך עיבוד טראומות בריא ועמוק יותר.
מקורות:
Psychology Today – מגזין אמריקאי מוביל בתחום הפסיכולוגיה והמדעי ההתנהגות, המספק תובנות מקצועיות ועדכניות בנושאי נפש ובריאות.
ד"ר ג'ף קומֶר – פסיכולוג קליני וחוקר מוח המתמחה בהשפעות טראומה על תפקוד קוגניטיבי ודיסוציאציה.
קראו את המאמר המלא באתר Psychology Today