זו כנראה הסיבה שאירופה מתרוקנת מילדים

אירופה מידלדלת. לפי נתוני האיחוד האירופי, ממוצע הילדים לאישה ביבשת ירד בעשורים האחרונים מ-2.4 בשלהי המאה הקודמת לפחות מ-1.4 ב-2023, ושיעור הילודה ירד מ-16.4 ילדים חיים לכל 1,000 בני אדם בשנת 1970 ל-8.2 בלבד – כלומר ירידה של 50%. במדינות מסוימות שיעור הילודה ירד אף יותר (למשל: באירלנד מ-3.85 ילדים לאישה ב-1970 ל-1.5 כיום).

בתוך כך, התפתחה בשנים האחרונות מגמה מוזרה, מעין "מהפכה חברתית" שקטה שהופכת לאט לאט מתופעת שוליים חריגה להתנהגות מקובלת, כך לפי מחקר שפורסם בחודש מרץ בכתב העת המדעי PLOS ONE: תופעת ה"אי-הורות".

המחקר, שבחן את עמדות הציבור ב-27 מדינות אירופיות, גילה שהשינוי אינו אחיד, וכולל שני מימדים נפרדים שלא תמיד מתלכדים: האם החברה מאשרת את הבחירה של זוגות שלא להביא ילדים לעולם, והאם היא מאמינה שילדים הכרחיים להגשמה בחיים.

החוקרים איווט סַלְמה מהמכון לסוציולוגיה בבודפשט, מריקֶה הֵירס מהמרכז השוויצרי למדעי החברה ומריה לֶטיציה טַנְטוּרי מאוניברסיטת פדובה, בחנו נתונים מסקרים חברתיים נרחבים שנערכו באירופה. הממצאים הצביעו על תמורה תרבותית משמעותית שהחלה בשנות השישים, והתעצמה בעקבות דגש גובר על חירות הפרט ובחירה אישית.

במשך עשרות שנים האמינו אירופיים כי הורות היא תנאי הכרחי לחיים משמעותיים. נורמות מסורתיות עודדו הקמת משפחה, והדביקו סטיגמה על חוסר ילדים, במיוחד בקרב נשים. עם זאת, מאז שנות השישים החלו להתגבש תפיסות חדשות, המדגישות את זכות הבחירה האישית בנושאי משפחה והורות.

הממצאים חשפו דפוסים גיאוגרפיים ברורים ברחבי היבשת: מדינות צפון אירופה מובילות בקבלת הבחירה באי-הורות, כאשר הולנד דורגה כמדינה המקבלת ביותר את הבחירה הזו, הן לגברים והן לנשים. במקביל, מדינות מרכז ומזרח אירופה מפגינות את הרמה הנמוכה ביותר של קבלה כלפי התופעה, בעוד מדינות דרום אירופה נמצאות במרחב הביניים.

דנמרק מהווה מקרה מעניין במיוחד: הדנים מאשרים את זכותם של אנשים לבחור בחוסר ילדים, אך במקביל נוטים להאמין שילדים הכרחיים למימוש עצמי – עמדה המזכירה יותר את מדינות מזרח אירופה השמרניות יותר.

ההיסטוגרמה החברתית של קבלת תופעת האי-הורות מגלה דפוסים עקביים: נשים מפגינות קבלה רבה יותר מגברים כלפי בחירה זו – הן כשמדובר בגברים והן כשמדובר בנשים; צעירים, בעלי השכלה אקדמית ואנשים פחות דתיים מראים קבלה גבוהה יותר לרעיון של הקמת משפחה בלי להוליד ילדים.

מי שמפגינים קבלה נמוכה משמעותית של אי-הורות הם הורים לילדים – כלומר, מי שכבר הביא ילדים לא מבין איך (או למה) אפשר לנהל זוגיות שלא למטרת גידול ילדים. גם מצב זוגי משפיע, כאשר זוגות הגרים יחד ללא נישואין מראים קבלה רבה יותר מזוגות נשואים.

ברמת המדינה, שוויון מגדרי מהווה גורם מפתח; מדינות עם שוויון גבוה יותר בין מגדרים מפגינות קבלה רבה יותר של בחירה בחוסר ילדים. באופן מעניין, במדינות עם שיעורים גבוהים יותר של אי-הורות יותר אנשים מאמינים שילדים אינם הכרחיים למימוש אישי ומשפחתי, אך דפוס זה לא מתרחב לאישור הבחירה עצמה. במלים אחרות: לא כל מי שאומר שקריירה, למשל, חשובה יותר להגשמה עצמית מאשר ילדים, חושב גם שלגיטימי לקיים משפחה ללא ילדים.

ממצא מפתיע נוסף: בעוד שההרגלים הדתיים של הפרט משפיעים מאוד על עמדותיו (אנשים דתיים פחות מקבלים חוסר ילדים), רמת הדתיות הכללית של מדינה לא משפיעה על קבלץ התופעה ברמה הלאומית.

הלגיטימציה הגוברת לבחירה ב"אי-הורות" משקפת מגמות חברתיות רחבות יותר ברחבי אירופה: שיפור השוויון המגדרי, עליית רמות ההשכלה ושינוי במבנים משפחתיים. הממצאים בעלי חשיבות מיוחדת עבור מדינות הגוש הסוציאליסטי לשעבר, המיישמות מדיניות לעידוד הורות שעלולה לקפח אנשים ללא ילדים.

הבנת עמדות חברתיות כלפי חוסר ילדים מרצון חיונית ליצירת מדיניות כוללנית, שאינה "מענישה" את מי שבוחרים לא להביא ילדים. נושא זה הופך רלוונטי יותר ויותר כאשר אנשים רבים, ובמיוחד צעירים המודאגים משינויי אקלים וריבוי אוכלוסין, בוחרים להישאר ללא ילדים.

הכתבה נכתבה בעזרת קלוד.