ערים הולכות והופכות לריכוזי אוכלוסייה ענקיים וצפופים בכל רחבי העולם. אך למעשה, לא רק בני אדם גרים בהן – הן הפכו למערכות אקולוגיות ייחודיות עבור מגוון מפתיע של חיות בר. בתוך הג'ונגל האורבני, התפתחה מעין אבולוציה מואצת, שמשנה התנהגות, פיזיולוגיה ואפילו גנטיקה של חיות בדרכים מרתקות.
אחת התופעות המדהימות היא השינוי בתקשורת קולית: לאחרונה פורסם מחקר לפיו ציפורים עירוניות משנות את דפוסי ציוציהן לעומת בנות מינן בסביבות טבעיות, כדי להתגבר על רעש התנועה. מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה מצא שציפורי זמיר בלונדון שרות בקול רם יותר ב-10 דציבלים בשעות השיא של התנועה, ופיתחו יכולת להעלות את תדר הציוצים במהירות כתגובה לרעשי סביבה.
שועלים עירוניים פיתחו מלתעות קצרות יותר ומבנה גולגולת שונה מעט מאחיהם בטבע. השינוי הזה מאפשר להם לנצל טוב יותר מזון רך שמקורו באשפה אנושית, ולהשתמש פחות בטקטיקות ציד מסורתיות.
התנהגות אכילה השתנתה גם היא: גיבונים עירוניים בבנגקוק למדו לזהות את הרגעים שבהם רוכלי מזון מרוקנים עודפים, וסיגלו לעצמם לוח זמנים יומי המסונכרן עם פעילות אנושית. נמלים בניו-יורק התמחו באכילת שאריות מזון מהיר, עתיר שומן וסוכר, ופיתחו עמידות מטבולית לתזונה הזו. כמובן, חתולים בערים רבות הפסיקו לצוד (או, לפחות לא מתאמצים במיוחד לעשות זאת), משום שהם מואכלים ללא הפסקה.
אסטרטגיות הרבייה עברו אף הן אדפטציה מרשימה: ציפורי דרור בברצלונה החלו לבנות קנים מבדלי סיגריות – לא רק בגלל זמינותם, אלא גם מפני שהניקוטין פועל כחומר דוחה טפילים, מה שמגדיל את סיכויי הישרדות הגוזלים.
השעון הביולוגי של חיות רבות התאים עצמו לחיים העירוניים: אופוסומים ודביבונים הפכו פעילים יותר בלילה, כדי להימנע ממגע אנושי, בעוד שיונים התאימו את מחזור הרבייה שלהן למקורות מזון עירוניים יציבים, ומתרבות כעת לאורך כל השנה, במקום בעונות ספציפיות.
אולי המפתיע מכל הוא שינוי בדפוסי הפחד: מחקר מאוניברסיטת מינסוטה גילה שחיות עירוניות מפתחות "מרחק בריחה" קצר יותר – המרחק שבו הן מתחילות לברוח מבני אדם. סנאים עירוניים מאפשרים לבני אדם להתקרב פי שלושה יותר מאשר סנאים ביער, תוך שהם מאזנים בין זהירות לניצול הזדמנויות מזון.
התופעות הללו ממחישות את יכולת ההסתגלות המדהימה של בעלי החיים. הערים שלנו, שנבנו עבור האדם, הפכו לזירות של אבולוציה מואצת ומעבדות חיות לטבע המשתנה. ייתכן שבמקום לחשוב על חיות בר כפולשות למרחבים שלנו, עלינו להתחיל לראות את הערים כמערכות אקולוגיות משותפות, המעצבות מחדש גם אותנו וגם אותן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו