לא צריך את ברוס ויליס: כך כדור הארץ מגן על עצמו מאסטרואידים

אחד החששות הקיומיים העמוקים ביותר שלנו – כפי שמשתקף היטב מתעשיית סרטי המדע הבדיוני – הוא אירוע הכחדה המוני שייגרם על ידי התנגשות של אסטרואיד ענק בכדור הארץ. אחרי הכל, זה קרה לדינוזאורים, אז מה מבטיח לנו שזה לא יקרה לנו? התשובה לכך, לפי מחקר חדש, היא שלכדור הארץ יש מנגנון דומה ל"מעיל רוח" הצה"לי, שמגן עליו ועלינו מאירועים קטסטרופליים כאלה. פנינו ל-ChatGPT כדי לקבל הסבר על התופעה.

המחקר, בהובלת מיקַאֶל גְרַנְבִיק, מדען פלנטרי באוניברסיטת לוּלֶאוֹ בשוודיה, חושף כי לכוח הכבידה – אותו כוח ש"מושך" גורמים שמיימיים שעוברים סמוך אלינו להתקרב עוד יותר – ממלא גם תפקיד בהשמדתם. כוח הכבידה שמפעיל כדור הארץ, יחד עם זה של הירח, יוצר כוחות שמכונים כוחות גאות מנוגדים (שיבוש גאות).

אותם כוחות, המשפיעים על תנועת הגאות והשפל המוכרת של המים על כדור הארץ, יכולים להיות חזקים עד כדי כך שהם קורעים גופים שמיימיים לגזרים, כך שאסטרואידים גדולים מתפרקים לפני ההתנגשות לחלקים קטנים יותר.

הכוח הזה הוכח היטב בשנת 1994, כאשר חלקיקי כוכב השביט Shoemaker-Levy 9 התרסקו על כוכב צדק לאחר שהשביט פורק על ידי כוחות הגאות והשפל של כוכב הלכת. עם זאת, ראיות לאינטראקציות דומות של כדור הארץ עם אסטרואידים או כוכבי שביט חמקו ממדענים במשך עשרות שנים. גרנביק וצוותו חיפשו ראיות לאסטרואידים בקרבת כדור הארץ שפורקו על ידי הכבידה. ניסיונות ראשוניים התבררו כחסרי תועלת, שכן שברים כאלה קשים מדי לזיהוי מכדור הארץ. פריצת הדרך הגיעה כאשר גרנביק שקל מודל המחשב את מסלוליהם של אסטרואידים על סמך גודלם הידוע, תוך השוואה בין תוצאות הערכת המודל לתצפיות אמיתיות משבע השנים האחרונות של פרויקט "סקר השמיים קטלינה" באריזונה.

בתחילה, המודל לא ניבא נכונה את מספריהם של אסטרואידים מסוימים – במיוחד אלה המקיפים את כדור הארץ ואת כוכב נוגה במרחקים דומים. גרנביק הבין שהאסטרואידים העודפים, שרובם היו קטנים למדי, עשויים להיות שברים של אסטרואידים גדולים יותר ש"נקרעו" על ידי כוחות גאות.

לאחר מכן הוא ושותפו למחקר, קווין וולש מהמכון הדרום-מערבי למחקר בקולורדו, בדקו מה קורה אם מוסיפים הנחת יסוד חדשה, שלפיה אסטרואידים שנקלעים לסביבת כוכבי לכת סלעיים מאבדים לפחות מחצית מהמסה שלהם, שמתפרקת לחלקיקים. ההנחה הזו הובילה את המודל לתחזיות שתאמו הרבה יותר לתצפיות – מה שסיפק ראיות חזקות לכך שההנחה של גרנביק וצוותו נכונה.

מצד אחד, מדובר בבשורה משמחת, שכן היא מלמדת שכוכבים, כולל כדור הארץ, "מגינים" על עצמם מאסטרואידים שמסוגלים להשמיד אותם. מצד שני, התהליך מייצר אינספור אסטרואידים נוספים, בקוטר של עד קילומטר אחד, שמרחפים בסביבת הכוכבים ומסוגלים לגרום לאסונות "קטנים" יחסית, אך עדיין טרגיים. כך, למשל, האסטרואיד שגרם להרס רב ולפצועים רבים באזור צ’לייביסנק ברוסיה לפני 11 שנים היה בקוטר של 20 מטר בלבד, והאסטרואיד שהשמיד יותר מ-2,000 קמ"ר של יערות באזור טונגוסקה ברוסיה לפני 115 שנה היה בקוטר של כ-65 מטר.