עדיין לא שבעים ממשחקי זומבים? אז הנה עוד אחד שעלול להשתלט לכם על החיים: Dying Light 2 הוא כותר אקשן-תפקידים-הישרדות חדש ומאסיבי מבית Techland הפולנית, שמגיע לחנויות לא פחות משבע שנים אחרי הפרק הראשון בסדרה. אנו מודים, די שכחנו מהמשחק ההוא, שיצא לדור הקונסולות הקודם והתערבב לנו בזיכרון עם אינספור משחקי זומבים פוסט-אפוקליפטיים אחרים. החדשות הטובות הן שאין שום צורך בהיכרות עם המשחק המקורי כדי ליהנות מההמשך שלו, שמתבסס על עלילה חדשה לגמרי. החדשות הקצת פחות טובות הן שצריך להתאמץ מאוד כדי להפיק מ-Dying Light 2 ערך כלשהו. המאמץ הזה מחייב השקעה של עשרות שעות משחק, חלקן מתסכלות וסיזיפיות במיוחד. במילים אחרות: אם אין לכם את הזמן, אז חבל לכם על הזמן.
אדם לאדם זומבי
DL2 אמנם מוצג מזווית ראייה ראשונה (FPS) ועשוי להזכיר במבט חטוף את משחקי Far Cry רק עם זומבים במקום אויבים אנושיים, אבל זו רק אשליה. כן, גם פה יש לנו חתיכת עולם פתוח ומרהיב, קילומטרים על גבי קילומטרים של שדות, רכסים, עמקים, ערים, חורבות, מנהרות, תעלות וביובים שורצי יצורים שהיו פעם אנשים, וגם אנשים שהמילה "יצור" היא מחמאה עבורם. אבל כאן מגיע ההבדל העיקרי הראשון של הסדרה הזו, ושל ההמשכון בפרט, לעומת משחקי עולם פתוח דומים: הקרבות ב-Dying Light מתרחשים ברובם פנים מול פנים, בעזרת כדי נשק קרים כגון צינורות מתכת, גרזנים, פטישים ומצ'טות – כל מה שאפשר לדפוק לזומבי בראש, הרי זה משובח. אף שניתן להצטייד מדי פעם בחץ וקשת, כמעט כל האקשן מתרחש אפ קלוס אנד פרסונל, ברמה שתוכלו לראות מה הזומבי אכל לארוחת בוקר (סביר להניח שאת השכן ממול). כלי הנשק נשחקים ויכולים להישבר, כך שאם לא תתקנו או תשדרגו אותם בהפוגות שבין הקרבות, תהיו בבעיה.
וזה מביא אותנו לטוויסט השני: כל מי שאי פעם נלחם בזומבי פנים אל פנים, יודע שלפעמים מוטב להימנע מהקרב לגמרי. במקום סתם לריב עם אל-מת מחרחר, עדיף לחפש דרך בטוחה שמובילה למטרה בלי כל האלימות. במקרה של DL2 זה בהחלט אפשרי, וכאן נכנס לפעולה מנגנון הפארקור הייחודי שמזוהה מאוד עם הסדרה.
מפעילים את המוח
איידן, גיבור המשחק, יוצא למסע חובק-שממה וערים מתפוררות כדי לחפש את אחותו, שהופרדה ממנו בילדותו. למרבה המזל, פארקור זה אצלו בדם, והבחור הנחוש הזה הוא מומחה לריצה חופשית, טיפוס קירות וזינוקים חוצי תהומות בהילוך איטי. אמנם יש תנועות ומהלכים חשובים שתלמדו ככל שתצברו ניסיון, אבל הרעיון הכללי הוא כזה: במקום לנסות לחבוט בקומץ זומבים עם המפתח השבדי החלוד שלכם (יוזמה שככל הנראה לא תיגמר בטוב) – רוצו, החליקו בקלילות מעל מכסה מנוע של מכונית, היתלו על מעקה של מרפסת סמוכה, טפסו בזריזות לחלון, המשיכו כלפי מעלה ואולי תגיעו לגג בחתיכה אחת, בלי שנגסו בכם. הזומבים לא מסוגלים לטפס, אז כלל הברזל הוא להיצמד עד כמה שניתן לגגות.
אם אין לכם ברירה ואתם חייבים להילחם, אז עדיף להתגנב מאחורי הזומבי ולנטרל אותו בזריזות לפני שיספיק להגיד "מתחשק לי מוח אל דנטה". עם הזמן תלמדו טכניקות חדשות כמו גליצ'ים, התחמקויות מתוזמנות היטב, ריצות-קיר ובעיטת-זינוק שימושית מאוד, שאשכרה בועטים בה בזומבי בשתי רגליים – אחלה דרך להעיף אותו מגג או לשפד אותו על חפץ חד שנמצא מאחוריו.
טיפ: מתברר שזומבים אוהבים חושך, כך שבלילה הם הרבה יותר מהירים, עצבניים וקטלניים, ואילו ביום הם סתם נוטים לעמוד להם בצ'יל ולתפוס שמש. לכן עדיף לצאת למשימות לפני שקיעת החמה, אלא אם כן התזמון הלילי הוא הכרחי לעלילה. אם החשיכה נפלה כשהייתם בחוץ, ההמלצה היא להגיע כמה שיותר מהר למקום מסתור, לפחות עד לשלבים המתקדמים יותר במשחק, שבהם איידן יהיה הרבה יותר מנוסה וחזק.
עוד טיפ: יש במשחק הזה גם אויבים אנושיים. כנסו להם בצורה בלי לחשוב יותר מדי.
דיבורים כמו חול
נשמע כיף ומאתגר? לא נכחיש. DL2 באמת יכול להיות כיף ומאתגר, אם מתמקדים באקשן נטו ולא נמרחים על החלקים שבהם שולחים אתכם למשימות משמימות רק בשביל הגריינד האינסופי וכדי לקדם את העלילה. לפעמים זה פשוט מתיש ולא כיף.
ואולי זה בעצם כל העניין: DL2 הוא לא פחות משחק תפקידים מאשר משחק אקשן. הרבה יותר The Witcher מאשר Far Cry, ובטח שלא Left 4 Dead או מצב הזומבים של קול אוף דיוטי רק בגלל שיש בו, ובכן, זומבים. זה משחק שדורש מחויבות אדירה, עשרות שעות פנויות ומוטיבציה לצלוח את השלבים הראשונים, שהם לא יותר מהקדמה ארוכה ומשעממת במיוחד. מי שרוצה לכתוש זומבים ישר על ההתחלה, ככל הנראה יתאכזב וירים ידיים מהר מאוד. לעומת זאת, מי שמודע לדרישות ומוכן ללכת על כל הקופה, אז שלפחות יחבוש קסדה לפני שהוא צולל פנימה. ככה קשה יותר לזומבים להגיע למנה העיקרית.
ציון: 7.
גרסה נבדקת: פלייסטיישן 5. קיים גם לאקסבוקס, לסוויץ' ולמחשב.