משחקה הביתי האחרון של ניוקאסל מול טוטנהאם ייזכר פחות בזכות מה שקרה על הדשא (האורחים מלונדון ניצחו 2:3), ויותר בזכות הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים בימים שלפני שריקת הפתיחה: היה זה המשחק הראשון של ניוקאסל יונייטד בתור מועדון הכדורגל העשיר ביותר בעולם.
עשרה ימים קודם לכן, ב-10 באוקטובר 2021, הושלמה עסקת הרכישה שעשויה לחולל רעידת אדמה בכדורגל העולמי: קרן ההשקעות של סעודיה, יחד עם אנשי עסקים בריטים, רכשה את הקבוצה מצפון מזרח אנגליה מידיו של הבעלים ב-14 השנים האחרונות, מייק אשלי, תמורת 412 מיליון דולר. בין לילה הפכה ניוקאסל, שכבר שנים ארוכות מדשדשת בין תחתית למרכז הטבלה של הפרמיירליג, לאיום משמעותי על ההגמוניה של מועדוני הענק באנגליה ובאירופה כולה.
אך סיפורם של הנסיכים הסעודים שהגיעו כדי "להציל" את המועדון המזוהה עם מעמד הפועלים הוא רק הפרק האחרון בדרמה גדולה הרבה יותר, שמטלטלת כבר שנים את הכדורגל העולמי: ההשתלטות של מעצמות הנפט מהמפרץ הפרסי על מועדוני ענק, מטעמים שחורגים בהרבה מ"אהבה לספורט".
טרם כניסתה של משפחת המלוכה הסעודית לעסקי הכדורגל, מנצ'סטר סיטי נחשבה לקבוצה העשירה ביותר באנגליה: המועדון, שהפך מהאחות הקטנה והמוכה של יונייטד למפלצת זוללת תארים, נרכש ב-2008 על ידי משפחת המלוכה של אבו דאבי, שהונה מוערך ב-150 מיליארד דולר. נשמע הרבה, נכון? ובכן, עם הון מוערך של 440 מיליארד דולר, הבעלים הסעודים החדשים של ניוקאסל יכולים לבלוע את אלה של סיטי בלי להרגיש שירד להם משהו בגרון.
בקרב הענקים הזה משתתפת מאז 2011 גם משפחת המלוכה של קטאר, שעם הון מוערך של כ-350 מיליארד דולר שולטת ביד רמה בפריז סן ז'רמן ומתהדרת ביהלום הכי נוצץ בכדורגל העולמי – ליאו מסי, שהגיע השנה למועדון תמורת שכר צנוע של 41 מיליון דולר בשנה. יש לציין כי הערכות השווי של משפחות המלוכה במפרץ הן עניין נזיל למדי, שכן לא כל הנתונים גלויים ובכל משפחה ההון מתחלק בין נסיכים רבים; אולם דבר אחד ברור – מדובר בסכומים שאין להם אח ורע בכדורגל העולמי.
אסטרטגיית "הכוח הרך"
מאחורי ההשקעות של איחוד האמירויות, קטאר וסעודיה במועדוני ענק באירופה, לא עומדת רק תחרות יוקרה בין המדינות או תחביב בזבזני במיוחד. בעשור שחלף מאז פרוץ "האביב הערבי", מדינות ערב מבקשות להפעיל כלפי המערב אסטרטגיה המכונה "הכוח הרך". על רקע התגברות פעילותם של ארגוני זכויות אדם ועליית כוחה של התקשורת הבינלאומית, מנהיגים כמו יורש העצר בריאד, מוחמד בן סלמאן, והמנהיג בפועל של איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד אאל-נהיאן, הפנימו שלא די בכוחות צבאיים כדי לשמר את השלטון - יש לגייס לטובתם את חיבת המערב.
"עכשיו אנחנו סעודים!" אוהדי ניוקאסל חוגגים את עסקת הרכישה // רויטרס
בעבר נטען שמאחורי ההשקעה של קטאר בפ.ס.ז' עומד הרצון לתקוע אצבע בעין של איחוד האמירויות, שהשקיעה כאמור במנצ'סטר סיטי. אלא שנראה שמעבר לתחרות בין השתיים, שאכן קיימת, המדינות חולקות אינטרס זהה: להזרים השקעות לצרפת ולבריטניה בהתאמה, על מנת לשמן את היחסים עמן ולנטרל ביקורת.
כאשר דוחא דואגת למלא את היציעים של הקבוצה הצרפתית ולגייס אפילו את מסי, פריז מתקשה לומר את דברה בפרשות כמו התנאים האומללים ועשרות מקרי המוות שמהם סבלו העובדים הזרים בקטאר, שלקחו חלק בהכנות לקראת מונדיאל 2022 שייערך באמירות.
האסטרטגיה הזו, כמובן, לא כוללת רק כדורגל. כפי שעולה מדבריהם של בכירים באיחוד האמירויות, סיוע הומניטרי והשקעה בתחומי המדע והתרבות הם כלים דיפלומטיים לכל דבר ועניין במערכה לחיזוק מעמדה של המדינה. על רקע זה ניתן להבין גם את האינטרס מאחורי עשרות מיליוני הדולרים שמשקיעה קטאר ברצועת עזה, או את מאמצי התיווך של מצרים בין ישראל לחמאס. השליטים הערבים מחפשים להצדיק את מעמדם בעיני מנהיגי המערב כדי לנטרל מראש תמיכה שלהם בגורמי אופוזיציה כמו האחים המוסלמים, או קריאות לדמוקרטיזציה.
בשיחה עם "ישראל היום" הסביר ד"ר יוסי מן, חוקר סעודיה ומדינות המפרץ מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, כי מדינות ערב, ובמיוחד מדינות המפרץ, הבינו שניתן לטפל בבעיות של תדמית באמצעות כסף. כך למשל, למרות הבעיות של קטאר כמו המעורבות שלה ביחסים עם איראן ועם חמאס, היא הצליחה לשפר את תדמיתה דרך הכדורגל. "קטאר הביאה את המודעות של העולם אליה – אין מישהו שלא מכיר היום את המדינה הזו או לא שמע על המונדיאל שייערך בה".
לדבריו, "מאז ומתמיד קטאר ואיחוד האמירויות היו מתחרות שנהגו לחקות אחת את השנייה. זה הרבה יותר ממאבק על כבוד – זה מאבק על נתח שוק. אם קטאר נותנת כסף לבנק העולמי – גם איחוד האמירויות נותנת; ואם איחוד האמירויות משקיעה בכדורגל – גם קטאר שם. כל אחת מסתכלת על השנייה ומפחדת שיעקפו אותה.
"ההשקעות הללו משרתות עבור השליטים שלוש מטרות: הם רואים את זה קודם כל כתחרות, אחר כך כאמצעי לשיפור התדמית, ובנוסף כדרך לייצר גיוון כלכלי שישחרר אותן מהתלות בנפט ובגז. ויש כמובן גם עניין של אגו אישי, בייחוד במסגרת היריבות בין שלושת המנהיגים הצעירים (יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, יורש העצר האמירותי מוחמד בן זאיד ואמיר קטאר תמים בן חמד אאל-ת'אני; ש"ק).
נכון לעכשיו, נראה שהאסטרטגיה הזו עובדת. כך למשל, פרשת חטיפתה של הנסיכה לטיפה על ידי אביה, אמיר דובאי, לא הסעירה במיוחד את בריטניה, שהציבור בה דווקא ידוע כחובב שערוריות. היחסים בין המדינות לא התערערו אפילו לאחר שבית משפט בריטי קבע לאחרונה כי האמיר אאל-מכתום אחראי לחטיפת שתיים מבנותיו - אחת מהן נחטפה באנגליה - ולפריצה לטלפונים של גרושתו ושל עורך דינה.
אדרבא, כמה ימים לאחר פרסום הפסיקה של בית המשפט, זרוע ההשקעות של ממשלת בריטניה ביצעה את ההשקעה הגדולה ביותר שלה מזה 73 שנה - כ-1.7 מיליארד דולר - במיזם משותף עם חברת "די.פי. וורלד", מפעילת הנמלים של אמירות דובאי. שתי המדינות מתכוונות לרכוש יחדיו זכויות להפעלה ולהרחבה של שלושה נמלים באפריקה.
כסף לחמאס ולמסי
הרכישה האחרונה בתחום הכדורגל, זו של ניוקאסל על ידי קרן ההשקעות הסעודית, היא המשך ישיר ל"מתקפת החיוכים" של יורש העצר מוחמד בן סלמאן. סעודיה, שמנהלת מאז 2015 מלחמה עקובה מדם בתימן מול החות'ים הפרו-איראנים, ונמצאת בעיצומו של תהליך העברת השלטון מהמלך סלמאן לבנו מוחמד, מעוניינת לחמם את יחסיה עם המערב. חיסולו הברוטלי של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב-2018 העיב על קשריה הדיפלומטיים של ריאד. לאור הנסיבות הללו סעודיה פתחה בסדרה של רפורמות במעמד האישה והשיקה מיזמים כמו סעודיה 2030, שעיקרם העברת מרכז הכובד של הכלכלה להשקעות שאינן קשורות לתעשיית הנפט.
למעשה, אסטרטגיית "הכוח הרך", שהושקה רשמית באיחוד האמירויות ב-2017 (אף שבפועל יושמה כבר שנים ארוכות לפני כן), נועדה לתת מענה לאתגר שמדאיג את מדינות המפרץ: שקיעתה של תעשיית הנפט, שהעלתה את קרנן במאה הקודמת. הרווחים העצומים מהנפט ומהגז שמרו על יציבות השלטון בכך שאפשרו לתחזק את כוחות הביטחון ומערכת רווחה מפותחת, אך לא פחות מכך הם קנו את חיבת המערב, שבגין תלותו בזהב השחור התעלם בהפגנתיות מהפרות גסות ושיטתיות של זכויות אדם.
לדברי ד"ר מן, הנושא התדמיתי משחק תפקיד גדול אצל כל מדינות המפרץ שמשקיעות בכדורגל – אבל במיוחד בהשקעה הקטארית בפ.ס.ז': "לקטאר יש בעיה גדולה מאוד של תדמית – יותר מזו של יריבתה, איחוד האמירויות. מצד אחד היא מחבקת את הטרור ומצד שני היא נחמדה לכל העולם. בית המלוכה הקטארי מעביר כסף לחמאס והעביר בזמנו כסף גם לדאעש. בעבר הם העבירו כסף גם לבדלנים הצ'צ'נים. הם משחקים משחק מאוד בעייתי, וההשקעה בכדורגל היא דרך מעולה להלבין את כל הדברים האלה".
על הרכישה הסעודית של ניוקאסל אומר מן כי "סעודיה למדה משתי האחיות הקטנות שלה ואמרה: 'רגע, מי פה הכלכלה הגדולה ביותר? מי פה בעל הבית האמיתי? אנחנו. אז למה אנחנו מפגרים מאחור?' ההשקעה שלהם נעשתה באיחור גדול, אבל היא משרתת את אותה אסטרטגיה של שיפור התדמית על ידי לקיחת קבוצה שאיננה אחת מאריות הכדורגל, ובניית תהליך שמתחיל לקדם אותה".
"עכשיו אנחנו סעודים"
ההון של בית המלוכה הסעודי גדול מזה של כל קבוצות הפרמיירליג יחד, ובאופן טבעי הוא מצית את דמיונם של אוהדי ניוקאסל למודי האכזבות. אותם פחות מעניינים זכויות הלהט"ב או גורלם של מצדדי הדמוקרטיה בממלכה המזרח תיכונית; בדיוק על פי התוכנית של הסעודים, הם עסוקים יותר בשמות הגדולים שצפויים לנחות באצטדיון סיינט ג'יימס פארק בשנים הקרובות. אסטרטגיית "הכוח הרך" עובדת.
למרות שמאמן ליברפול יורגן קלופ טען לאחר פרסום עסקת הרכישה ש"כסף לא יכול לקנות הצלחה", ההיסטוריה מוכיחה שהוא בהחלט יכול לעזור. זה קרה לסיטי ול-פ.ס.ז', וזה יכול לקרות גם לניוקאסל. כרגע, לפחות עד חלון ההעברות של חודש ינואר, אין לה מה לעשות עם הר המזומנים שנחת עליה, אבל כשהחלון יפתח יהיה מעניין מאוד לראות מי יגיע ותמורת כמה.
ההערכות הן שכמה מאות מיליונים יושקעו בשחקנים ובמאמן חדש, כשבנוסף התשתיות יזכו לחיזוק רציני. אוהדי ניוקאסל אולי פותחים עיניים היום ורואים שהקבוצה שלהם בתחתית הטבלה ובסכנת ירידה, אבל כשהם עוצמים את העיניים הם רואים סימנים של דולר והצלחה גדולה, שלא תפתיע אף אחד אם אכן תגיע.
כבר במשחק מול טוטנהאם ניתן היה לראות כיצד האוהדים מיהרו לאמץ בעיניים עצומות את זהותם החדשה. עם כאפיות לראשיהם וחיוכים גדולים על פניהם הם התייצבו באצטדיון הביתי כמו חתנים ביום כלולותיהם. "אנחנו סעודים", אמר אחד מהם לרשת סי.בי.אס ללא היסוס, "אנחנו יכולים לקנות כל מה שבא לנו". ארגוני האוהדים של ניוקאסל עוד ניסו לשמור על פסאדה פורמלית של דאגה לזכויות אדם, ובהודעה שפורסמה מטעמם טענו כי "בעסקה יש פוטנציאל להשפעה חיובית על היחס של הסעודים למיעוטים וללהט"בים".
למרות זאת, לא הכל עבר באופן חלק. סביב האצטדיון נסע רכב שעליו תמונתו של העיתונאי חשוקג'י, שיורש העצר הסעודי בן סלמאן הואשם ברציחתו. "אני מניח שנראה הרבה דברים כאלה", אמר אחד מאוהדי הקבוצה, שנראה היה כי אינו מתעניין במיוחד בצדדים הפחות סימפטיים של בעל הבית החדש.
למעשה, גם את ראשי הפרמיירליג הטענות הללו לא הטרידו. במשך שנים הם עיכבו את עסקת הרכישה בגלל שהסעודים נהגו "לגנוב" את זכויות השידור של הליגה ולשדר את משחקיה באופן פיראטי. ברגע שהעניין הזה הוסדר והסעודים התחייבו לשלם, עסקת הרכישה של ניוקאסל אושרה במהירות. העובדה שהבוס החדש של המועדון חשוד ברצח, במעשי דיכוי ובפשעים נוספים, אינה מדירה שינה מעיניהם. הסעודים אמנם סיפקו "הוכחות" שקרן ההשקעות שרכשה את ניוקאסל מנוהלת באופן עצמאי ולא על ידי המדינה, אבל אף אחד אפילו לא מתאמץ להעמיד פנים שהוא קונה את הבלוף הזה.
במדינות המפרץ עצמן נראה כי אין התנגדות של ממש להשקעות הפזרניות של השליטים בקבוצות כדורגל. "תמיד שואלים לגבי האזרחים ומה הם חושבים על זה", אומר ד"ר מן. "ובכן, חשוב לזכור שברוב המדינות האלה האוכלוסייה צעירה מאוד. באיחוד האמירויות 80% מתחת לגיל 40, בקטאר 70% ובסעודיה 70% מתחת לגיל 30. הגאונות של השליטים היא בכך שהם זיהו היטב מה הצעירים רוצים". והצעירים, כך מתברר, רוצים את מסי, אמבפה ודה בראונה.
"אני חושב שיש שם ממש הערצה לסיפור הזה, של המנהיג שלוקח אותנו קדימה", אומר מן. "כשהבחורצ'יק הצעיר הזה, מוחמד בן סלמאן בן ה-36, בא ומייצר תקווה וחזון – זה מייצר עבורו לגיטימיות להמשך המלוכה באופן כללי ולשלטון שלו באופן אישי. הוא יוצר לכידות חדשה, ממש עם סעודי חדש עם גאוות יחידה".
