מועדון הלילה אפולו. הלסינקי, פינלנד, 15 בנובמבר 2019. "תהיו מוכנים ללילה של שתייה, ריקודים, כיף וטירוף. פתיחת שערים ב־22:00. לכרטיסי VIP היכנסו ללינק המצורף - כרטיס כניסה, כולל צפייה במשחק - 10 יורו; משקה ראשון על חשבון הבית; חולצות NO PUKKI NO PARTY למכירה".
זו היתה המסיבה הרשמית. ה־PUKKI PARTY המקורית, הראשונה, הגדולה והמיוחדת מכולן. היא התקיימה במרכז העיר הלסינקי, והיו לה סניפים נוספים גם באזור הסיטי סנטר של נוריץ'. נבחרת פינלנד, שמאחוריה היסטוריה גדושת אכזבות וכישלונות במוקדמות טורנירים גדולים, עמדה במרחק 90 דקות וליכטנשטיין אחת מהשגת הכרטיס לאליפות אירופה בפעם הראשונה בתולדותיה.
לנקודה הזאת היא הגיעה בזכות מאמן מצוין - מרקו קאנרבה, שחקן עבר שנמצא במערכת כבר יותר מעשור, ובזכות סגל לא רע, שכולל בין היתר את שוער לברקוזן לוקאש הרדצקי, הקפטן טים ספארב וחלוץ אוניון ברלין יואל פוהיאנפאלו. אולם מהנקודה הזאת ואל עבר היורו ידעו כולם שהיא תגיע בזכות איש אחד: טימו פוקי.
פוקי הוא לא גדול שחקני פינלנד בכל הזמנים, וספק אם יהיה. בכל זאת, מדובר במדינה שהביאה לעולם את יארי ליטמאנן, אלוף אירופה ואחד מכוכבי אייאקס הגדולים של שנות ה־90, שחקן שלבש את המדים של ליברפול וברצלונה, שהיה מלך שערי ליגת האלופות ושב־1995 סיים שלישי במרוץ לכדור הזהב אחרי ג'ורג' וואה ויורגן קלינסמן. גם בנבחרת המספרים של ליטמאנן חד־משמעיים - שיאן ההופעות עם 132 משחקים ושיאן הכיבושים עם 32 כאלה.
"ליטי", המכונה גם "המלך", הגיע להישגים כבירים בכדורגל האירופי, אך דבר אחד הוא לא הצליח לעשות: לשלוח את פינלנד לטורניר גדול. הכי קרוב שהגיע היה במוקדמות מונדיאל 1998, כשהפינים היו זקוקים לניצחון על הונגריה כדי להגיע לפלייאוף, אך ספגו שער שוויון בתוספת הזמן והודחו.
גם במוקדמות יורו 2008 ליטמאנן כמעט נגע בתהילה. פינלנד היתה זקוקה לניצחון על פורטוגל במחזור הסיום כדי לעלות אוטומטית, אך סיימה ב־0:0 ונותרה בבית. כך קרה שב־2010 יארי ליטמאנן תלה את הנעליים בצמרת עץ הכדורגל הפיני, אך השאיר שם מקום למי שיצליח לעשות את שהוא לא עשה.
ויש לך עדת מעריצים
ככה זה במדינות קטנות. יש את הכוכבים הגדולים, ויש את אלה שהצליחו לעשות דבר גדול. לא תמיד מדובר באותו שחקן, וזה המקרה של פינלנד. הם לא היו צריכים הרבה זמן כדי להבין שפוקי לא יהפוך ל"יארי ליטמאנן הבא" כפי שרבים האמינו שיקרה בתחילת הדרך, אך הם היו צריכים את הזמן הזה כדי להפנים שדמות קאלט ניצבת מולם.
כי רק ב־2016, אחרי שנכשל בסביליה ובשאלקה ובסלטיק, פוקי השתחרר. הוא כבש בצרורות בברונדבי, עד שב־2018 חזר לאירופה הקלאסית וחתם בנוריץ'. כמות השערים האדירה שהבקיע במדי הקנריות בתוספת השערים שכבש במדי נבחרת פינלנד הולידו כת מעריצים סביב פוקי, חובבי כדורגל ומשחקי מילים כאחד, והתופעה החלה לתפוס תאוצה.
מוקדמות היורו כבר העיפו את הפוקי־מאניה לשמיים. הוא אמנם לא כבש בשני המשחקים הראשונים, אבל אז התחיל עם צמד מול בוסניה, המשיך עם שערים מול ליכטנשטיין, יוון, איטליה וארמניה, והגיע לשיא במשחק העלייה מול הליכטנשטיינים. טימו כבש פעמיים במחצית השנייה וסיים את המוקדמות עם 10 מתוך 16 השערים של נבחרתו. רק שלושה שחקנים כבשו יותר ממנו במוקדמות: הארי קיין, כריסטיאנו רונאלדו וערן זהבי. אלה היו גם שני השערים ששלחו את פינלנד ליורו בפעם הראשונה בתולדותיה.
ההישג הזה אמנם לא הפך את פוקי לליטמאנן החדש, אבל הוא כן הפך אותו לסנסציה. מסיבות על שמו ולכבודו נערכו בהלסינקי ובנוריץ', ובירה אנגלית שעליה מתנוססת דמותו נמכרה במרכולי פינלנד. משחקיו בקבוצה ובנבחרת הביאו רייטינג שיא במדינה הנורדית, והרבה בזכותו הכדורגל נותן פייט להוקי קרח ברמת העניין הציבורי.
נבחרת פינלנד היא כמובן לא רק פוקי, אבל החלוץ בן ה־31 נמצא בספרה אחרת ממנה. הוא כוכב, קונצנזוס, דמות קאלט, ליין מסיבות, חומר גלם לזמרים ויוצרים, הוא המאניה של הכדורגל הפיני. ליורו הוא יגיע כשהוא רחוק שני שערים בלבד מליטמאנן בטבלת מלך שערי פינלנד בכל הזמנים, ונדמה כי בין שיעקוף אותו ובין שלא, מקומו של טימו פוקי בהיסטוריית הכדורגל הפיני מובטח. וייחודי.
קטנה, אבל לפנינו - הסיפור של צפון מקדוניה
לפעמים כל מה שצריך בחיים זו רק הזדמנות אחרת. איזשהו מסלול חלופי, פורמט שונה. קחו, למשל, את צפון מקדוניה. טורנירי מוקדמות סטנדרטיים לא האירו פנים לנבחרת הצעירה ממזרח אירופה, ואלה כדרך קבע הסתיימו במקומות 6/5/4.
את מוקדמות יורו 2016 סיימו הצפון־מקדונים במקום האחרון, עם 4 נקודות מתוך 30 אפשריות. את אלה של גביע העולם 2020 - במקום החמישי עם 11 נקודות. במוקדמות יורו 2020 הם הציגו יכולת משופרת, וסיימו במקום השלישי - שני מקומות ו־3 נקודות יותר מנבחרת ישראל, אבל עדיין - לא זאת הסיבה שהם יהיו באליפות אירופה בפעם הראשונה בהיסטוריה.
צפון מקדוניה היא המרוויחה הגדולה של ליגת האומות. זאת הנבחרת שהצליחה לנצל את השיטה החדשה עד תום, ולהיכנס לטורניר דרך הדלת הכי אחורית. היא סיימה ראשונה בבית 4 של דרג ד', הנמוך מכולם, שם הקדימה את ארמניה, גיברלטר וליכטנשטיין. משם המשיכה לפלייאוף של דרג ד', שאותו פתחה בניצחון בחצי הגמר על קוסובו, ובגמר הגדול - שבסופו זכתה בכרטיס הנכסף - גברה 0:1 על גאורגיה במשחק שנערך ללא קהל בעקבות מגיפת הקורונה.
המסע האפרפר הזה, בתוספת ההיסטוריה הדלה שלה והדירוג הנמוך בפיפ"א (62, אחרי קונגו ובורקינה פאסו), הפכו את צפון מקדוניה לאנדרדוג הגדול בטורניר, אולי אפילו בתולדותיו, ולנמושה שסיכוייה זהים לאלה של עדן אלנה לזכות באירוויזיון ברוטרדם. אבל אולי, רק אולי, כל מה שצפון מקדוניה היתה צריכה זה הזדמנות שונה.
שלא יהיה ספק, עד שהשיגה את הכרטיס ליורו היתה צפון מקדוניה כל הנ"ל. נבחרת בשולי הכדורגל האירופי, בעלת תפקיד משני בטורנירי מוקדמות, כזאת שמגיעה ממדינה שאינה מדינת כדורגל. בצפון מקדוניה ההצלחות הספורטיביות מגיעות בדרך כלל עם היד. נבחרת הכדוריד היא חברה קבועה באליפויות אירופה ובאליפויות עולם, בעוד ורדר סקופייה זכתה בליגת האלופות ב־2017 וב־2019.
הכדורגל היה כל כך רחוק מהגבהים האלה עד לאחרונה, שאפילו גוראן פאנדב - הכוכב הבלתי מעורער - אמר ב־2014: "אנחנו חיים באשליות למרות שהמציאות שלנו פטאלית. אין לנו אפילו את ה־כ' בכדורגל, ואנחנו עדיין רוצים להעפיל לכל טורניר גדול". פאנדב לא רק אמר, אלא גם עשה מעשה ופרש. בגיל 30 הוא מאס בנבחרת, בהתאחדות, בהתנהלות, בקהל, בכל. אם אפילו פאנדב לא האמין בכדורגל של צפון מקדוניה, תארו לעצמכם כמה קשה מצבה.
הפוטנציאל קיים
אז איך הבלתי אפשרי הפך להיסטורי? המסלול שהציעה ליגת האומות, כמובן, אבל לא רק. צפון מקדוניה נהנית היום מסגל שכולל לא מעט שחקנים בליגות הגדולות באירופה, דבר שבעבר כמעט לא היה לה. היהלום שבכתר הוא אליף אלמז מנאפולי, קשר דינמי בן 21 שצופים לו עתיד מזהיר, ומעבר לו נמצאים גם אניס בארדי בן ה־25 מלבאנטה, השוער סטולה דימיטרייבסקי שמגיע מראיו ויאקאנו, המגן אזגיאן אליוסקי מלידס יונייטד ודרקו צ'ורלינוב בן ה־20, שכבר קיבל הזדמנויות וכבש העונה במדי שטוטגרט. "בחמש השנים האחרונות בנינו פה נבחרת ואנחנו יודעים שהיא חזקה", אמר אליוסקי לאתר פיפ"א, "יש פה לא מעט כישרון ושילוב בין שחקנים צעירים לכאלה שהם יותר מנוסים".
ב"מנוסים" אליוסקי מתכוון לפאנדב. אפשר למנות הרבה סיבות מדוע ואיך צפון מקדוניה הגיעה לכאן, אבל כל אלה לא שוות כלום ללא גוראן פאנדב. למזלה של צפון מקדוניה, את הפרישה של 2014 הוא המיר בקאמבק מרגש ב־2018. לאו דווקא כדי להצעיד את המולדת לטורניר גדול, אלא בעיקר כדי לשחק מול מולדת קריירת הכדורגל שלו, איטליה. הדברים התגלגלו אחרת, וליגת האומות סידרה לפאנדב, בגיל 37, אפשרות לקחת את הנבחרת שהוא עצמו לא כל כך האמין בה לטורניר גדול בפעם הראשונה בתולדותיה.
וכמו בסרט ספורט הוליוודי, הסוף היה הכי קיטשי וצפוי. פאנדב, בתפקיד צ'ארלי שין במייג'ור ליג, היה מי שכבש את השער ההיסטורי ששלח את צפון מקדוניה ליורו 2020. "הוא העניק כל כך הרבה לנבחרת ולמדינה וכולנו מעריצים אותו", אמר אליוסקי על הקפטן שלו, "מגיע לו להיות בטורניר גדול אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות".
אפשר להתווכח אם מגיע לנבחרת צפון מקדוניה להיות ביורו בזכות ניצחונות על קוסובו וגאורגיה, אבל חייבים להודות שהיא מקדשת בינתיים את החזון של ליגת האומות. מטרת הטורניר הזה היתה להעניק הזדמנות לנבחרת קטנה יותר, בתקווה שהיא תדע למנף את הצ'אנס, ובינתיים, צפון מקדוניה ממנפת אותו בלי בושה.
ליורו היא מגיעה כשהמשחק הרשמי האחרון שלה היה ניצחון חוץ 1:2 על גרמניה, שקטע למפסידה רצף של 20 שנים ו־35 קמפיינים של מוקדמות מונדיאל ללא הפסד. "מעולם לא ניצחנו נבחרת כל כך מעוטרת", סיכם המאמן איגור אנגלובסקי. אז אם הם ניצחו את גרמניה אצלה בבית, מי אלה הולנד, אוסטריה ואוקראינה בשביל צפון מקדוניה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו