מיליונים שיישבו לצפות במשחק הפתיחה של יורו 2020, יעשו זאת בסלון ביתם מול מסכים בגדלים שינועו ברובם בין 50 ל־80 אינץ', סטנדרט בימינו, שעד לפני כמה שנים נחשב מפלצתי, מהסוג שתמצאו רק בהקרנה בפאב או בפארק. כך גם טורניר הגמר, שבו ישתתפו 24 נבחרות, מספר שעד לא מזמן נחשב מוגזם - ועתה מאפשר השתתפותן של נבחרות קטנות כמו פינלנד וצפון מקדוניה במה שהיה מוכר כמועדון חברים מצומצם.
ההתרחבות המקבילה הזאת, של מסכי הטלוויזיה ושל היורו, היא תוצאה של דור ראוותני חובב "שופוני", שרוצה יותר מהכל - הכי רחוק מאליפות אירופה הראשונה, שבטורניר הנוכחי חוגגים את יום הולדתה ה־60. בימים ההם, ספק אם בכלל היו לאוהדים ברחבי היבשת טלוויזיות בבית, בזמן שבטורניר הגמר בצרפת השתתפו בסך הכל ארבע נבחרות. כן, שמעתם נכון.
היתה שם המארחת ושלוש נבחרות ממדינות שיתפרקו כ־30 שנה לאחר מכן, ובכך יקפיצו את מספר החברות באופ"א: בריה"מ, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. בניגוד להיום, הן לא היו צריכות חודש כדי להשלים את הטורניר, אלא חמישה ימים בלבד (כולל יומיים מנוחה) בין 6 ל־10 ביולי. קצרצר ולעניין.
אליפות חצי אירופה
זו אמורה היתה להיות חגיגה ספורטיבית שתעזור לפצעי מלחמת העולם השנייה להגליד ברחבי היבשת הישנה ולאחד בין מדינותיה. 33 מהן היו חברות באופ"א שהוקמה ביוני 1954, הפוטנציאל היה גדול, אבל הרעיון שנולד כבר ב־1927 - הצעה של מזכיר התאחדות הכדורגל הצרפתית הנרי דלוני - הגיע לשריקת הפתיחה 31 שנים לאחר מכן (תחילת המוקדמות ב־1958) כשהוא חבוט פוליטית, בלי לעורר עניין רב. רבות מהמדינות התעניינו יותר במלחמת וייטנאם שפרצה ב־1959 וחצתה את אירופה בין תומכי הצפון והדרום במדינה שכוחת אל. אליפות אירופה? לא, תודה, כך חשבו אז ראשי המדינות במערב גרמניה, באנגליה ובאיטליה, שהתייחסו לטורניר בביטול. כך גם ההולנדים.
רק 17 מתוך החברות באופ"א הסכימו ליטול חלק באליפות, שכללה שלושה שלבי מוקדמות, שגם לתוכן הפוליטיקה פילסה את דרכה בגסות. כך, למשל, נקבע כי בשלב המוקדמות האחרון ייפגשו בשיטת משחקי בית וחוץ נבחרות בריה"מ וספרד, ששליטה הלאומני הגנרל פרנסיסקו פרנקו סירב ששחקני נבחרתו ידרכו על אדמת הסובייטים, כי אלה תמכו ברפובליקנים, יריביו במלחמת האזרחים שהסתיימה כבר ב־1939. ספרד נאלצה לפרוש, וכך נסללה דרכה של בריה"מ לטורניר הגמר. היא תשחק, כולל המוקדמות, ארבעה משחקים בלבד ביורו 1960. לשם השוואה, האלופה הנוכחית, פורטוגל, שיחקה 15 משחקים עד שהניפה את הגביע ב־2016.
משחק הכיסאות הריקים
6 ביולי 1960 הגיע, וצרפת דאגה לצחצח את האצטדיונים המארחים לכבוד הנבחרות המשתתפות. אם ביורו הקרוב יתפרסו המשחקים על פני 11 אצטדיונים ב־11 מדינות, לפני 61 שנה נזקקה המארחת רק לשניים: סטאד ולודרום במארסיי ופארק דה פרינס בבירה פריז. 40 אלף המקומות בכל אחד מהם (באותם הימים) אפשרו לראות עד כמה נקיים המושבים שבהם, כי אף אחד מארבעת משחקי טורניר הגמר - לעומת 51 בטורניר הקרוב - לא התקרב לתפוסה מלאה.
היה זה מילאן גאליץ' היוגוסלבי שהיה חתום על השער הראשון וההיסטורי בטורניר גמר אליפות אירופה, כשהעלה את נבחרתו ליתרון מול צרפת, בדרך לחצי גמר משוגע של תשעה שערים ומהפך אדיר שבו איבדה המארחת יתרון 2:4 והפסידה 5:4. חצי הגמר הנוסף היה חד־צדדי והסתיים ב־0:3 לבריה"מ על הצ'כים, שיתנחמו שלושה ימים לאחר מכן במדליית הארד (0:2 על צרפת במשחק על מקומות 4-3).
למחרת, 10 ביוני, נערך הגמר הגדול. האמת היא שקצת קשה לומר "גדול" לנוכח העובדה שפחות מ־18 אלף צופים הטריחו עצמם לפארק דה פרינס. הם ראו את ויקטור פונדלניק כובש את שער הניצחון עבור בריה"מ בדקה ה־112 (1:2), והופך אותה לאלופה היסטורית בסיומה של תחרות קצרצרה ומהירה, שהזכירה יותר טורניר ראווה קיצי בשנים שבהן לא מתקיימות אליפות אירופה או אליפות העולם.
"הרבו" לכבוש
אותו שער מכריע של פונדלניק לרשת יוגוסלביה הפך אותו גם למלך השערים של הטורניר. לכמה כאלה נזקק כדי להיות "קורע רשתות"? רק לשניים. הוא גם חלק את התואר עם ארבעה שחקנים נוספים, ולמעשה רק לצ'כים לא היה נציג בראש טבלת הכובשים.
על אף המספר שנראה לנו כיום מגוחך, פונדלניק והאחרים העמידו ממוצע מצוין של שער למשחק. לשם השוואה, שניים ממלכי השערים של יורו 2012 כבשו בממוצע רק 0.5 שער למשחק (שלושה בשישה משחקים).
*
זהו למעשה סיפורה של אליפות אירופה הראשונה, סיפור על עבר בשחור־לבן והווה צבעוני מדי, רעיון גרנדיוזי שהפך לקטנטן, מינימליסטי, צנוע, חבוט ולא מושך, אך לנצח ייחשב היסטורי. מלבד זאת, תסמכו על הפוליטיקה של ראשי אופ"א הנוכחיים - איש לא יופתע אם לכבוד חגיגות ה־80 של אליפות אירופה (2040) הם יסדרו לה מתיחת פנים, כך שלעומתה הטורניר שייפתח בעוד כמה ימים ייראה קטנטן, מינימליסטי, צנוע ומיושן, כמו מסך טלוויזיה 28 אינץ'.