האנגלים המציאו את הכדורגל,. אבל אם אתם תוהים מי הביאו לעולם את הכדורגל האירופי המתוחכם, עם המשחק על הקרקע והמודעות הטקטית, ובכן הם היו בעיקר... אנגלים. אנשים כמו ג׳ימי הוגן בהונגריה, אוסטריה, הולנד ושוויץ, ולענייננו היום ג׳ק גרינוול בברצלונה. אנשים עם חזון, שנדחו לחלוטין על ידי ממסד הכדורגל באנגליה ויצאו להתפרנס באירופה. שם הם הניחו את היסודות למה שפעם קראנו "כדורגל קונטיננטלי".
למה זה קרה? למה אנגליה דחתה את האנשים החכמים הללו ואירופה אימצה אותם? אפשר לכתוב מאמר שלם, אבל בקיצור: באנגליה הצופים והשחקנים היו ממעמד הפועלים ועניין אותם כדורגל אנרגטי-אגרסיבי. באירופה הצופים והשחקנים היו מעמד בינוני קצת מתנשא ומתוחכם, שעניין אותו לקחת את המשחק לכוונים מתוחכמים.
גרינוול הוא עדיין המאמן שאימן הכי הרבה שנים את ברצלונה ואימן כמה מהפרצופים שמפארים את קירות מוזיאון בארסה - סמיטר, סגי-ברבה וריקרדו זמורה למשל. היא זכתה בארבע אליפויות קטלוניה ושני גביעים בתקופה שבה לא היתה עדיין ליגה ספרדית לאומית. כשנוסדה הליגה אנגלי אחר, ג׳ים בלמי, הוביל את ברצלונה לאליפות הראשונה. אנגלי נוסף, פרד רטלנד, הוביל את בילבאו לשתי האליפויות הבאות.
ברצלונה המשיכה להביא מאמנים אנגלים גם בעידנים מודרנים. ויק בקינגהאם, מי שהעלה את קרויף לבוגרים באייאקס ושמו קצת נשכח בתולדות ה"טוטאל פוטבול" ההולנדי, הגיע לפני קרויף לברצלונה ואימן בה שלוש שנים. טרי ונאבלס הוביל את בארסה לאליפות ובובי רובסון לזכייה בגביע המחזיקות.
במעבר חד קדימה, הסיבה שיש לאנגליה סיכוי במשחק בגמר היא כמה מאמנים ספרדים.
שני שחקני ההגנה - קייל ווקר וג׳ון סטונס - משחקים כשמונה שנים תחת פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי. פיל פודן מעולם לא שיחק תחת מנג׳ר אחר. כמוהו גם כוכב גדול אחר, בוקאיו סאקה, שכמעט כל הקריירה הרלוונטית שלו היא תחת מיקל ארטטה בארסנל. דקלן רייס עבר לארסנל השנה.
מהספסל מול הולנד עלו אזרי קונסה ואולי ווטקינס שמשחקים אצל אונאי אמרי באסטון וילה. לכך נוסיף שקול פאלמר גדל בסיטי תחת גווארדיולה. הארי קיין וקירן טריפייר עשו את הפריצה של הקריירות שלהם בטוטנהאם תחת מאוריסיו פוצ׳טינו - אמנם ארגנטינאי אבל הקריירה המשמעותית שלו וגם תחילת דרכו באימון היו בספרד. ולא לשכוח: כוכב הנבחרת, ג׳וד בלינגהאם, משחק בריאל מדריד.
אגב, בעניין הזה. גארת׳ סאות'גייט זכה ללא מעט לעג כשהסביר את המשחק האפור של הנבחרת בחסרונו של קלווין פיליפס. שחקן מחליף בסיטי שהושאל לווסטהאם, אבל סאות׳גייט צריך את השחקנים עם המודעות הטקטית הספרדית. אם לא כדי לשחק כדורגל ספרדי או הולנדי - אלא לשחק נגדו.
במקרה הזה נראה שמצא תחליף בקובי מאינו, שחקן שעלה רק השנה לבוגרים במנצ׳סטר יונייטד. זה לא עניין גנטי -לאומי ולא עניין מוחלט. יש גם יוצאי דופן בכדורגל האנגלי ולמאינו תפיסה טקטית נפלאה.
אבל בכמעט בכל שחקן משמעותי של אנגליה תמצאו קשר לעולם הכדורגל ספרדי ומבחינה זו הספרדים מחזירים פה טובה אחרי כ-100 שנים.
אלף רמזי, המנג׳ר הקודם שזכה עם אנגליה במשהו, ואם אתם זוכרים את המשחק אתם כבר בפנסיה, היה שותף לאחת הטראומות הגדולות של הנבחרת - ההפסד 6:3 להונגריה ב-1953. הוא אפילו כבש את השער האחרון בפנדל. הרבה מהלקחים מאותו משחק יישם בנבחרת של 1966, כולל השימוש במגינים תוקפים וחלוץ מרכזי נסוג.
גם בגארת׳ סאות׳גייט אני רואה אדם שמיישם את הלקחים הכואבים שלמד כשחקן נבחרת בשנים 1995 עד 2004. למשל הטיפול שלו בבעיית הפנדלים. בעיקר ראה סאות'גייט את אנגליה שוב ושוב נופלת טקטית, הבנה טקטית לקוייה מאוד.
קראו להם "דור הזהב" והם היו באמת ברמה עולמית. סטיבן ג׳רארד ופרנק למפארד הפכו לכוכבים ברמה אירופית אחרי שמאמניהם בקבוצות הציבו לצידם את צ׳אבי אלונסו וקלוד מקללה לארגן את קבלת ההחלטות. שחקנים כמו דייויד בקהאם או מייקל אואן בהחלט היו ברמה העולמית, אבל נדמה שהיה להם רק הילוך רביעי. ובסופו של דבר אנגליה לא נחלה אפילו ניצחון טורנירים משמעותי אחד.
סאות'גייט, שישב בעיקר על הספסל וצפה, הבין. ייתכן שמי שקורא עד פה יגרד בראש ויגיד שלמרות כל ההקשרים הללו, אנגליה לא מזכירה בכלום את הכדורגל החיובי והשוטף של הספרדים. זה נכון כשהיא עם הכדור. אבל הדור הזה שגדל על כדורגל ספרדי-אירופי למד היטב איך לשחק נגדו.
