כל כך הרבה מניתוחי המשחקים בכדורגל נבחרות עוסקים בשאלה למה שחקן שיחק או לא שיחק בתפקידו במועדון. בסופו של דבר שחקני כדורגל מתחלקים לשניים. אלו שמשתדלים לעשות את התפקיד שנתנו להם. ואלו שמבינים מה מנסה לעשות כל הקבוצה.
אילקאי גונדואן מגיע למסיבת העיתונאים ממש קורן. תואר שחקן המשחק וקפטן גרמניה שהבטיחה את מקומה בשלבי הנוקאאוט של הטורניר. הוא מתאר את ההנאה בלשחק כדורגל לצד ברנש בשם טוני קרוס. בעצם לא כל כך לצידו אלא קצת מאחוריו: "בעצם הוא משחק בתפקיד בו אני משחק במועדון, ואני משחק בתפקיד שלו. אז אני קצת יודע מה הוא צריך ממני. אנחנו דומים בדרך בה אנחנו חושבים אותו דבר ואני יודע מה הוא רוצה לעשות"
גונדואן אוהב את המרחק שלו מקרוס על המגרש. "אנחנו שחקנים דומים. אם היינו באותו אזור הייתם מקבלים מאיתנו דברים דומים", הוא אומר. וכך הוא הופך גם הטקטיקה פשוטה להבנה: גרמניה מפזרת את החכמים במגרש.
ואם הוא מבין טלפתית את קרוס, מג׳מאל מוסיאלה גונדואן נהנה כי הוא לא מבין אותו בכלל. "אתה לרגע לא יודע מה הוא מתכוון לעשות. זה נשק עצום". גונדואן ניהל מרכז מגרש עבור יורגן קלופ (בדורטמונד) ועבור פפ גווארדיולה (במנצ'סטר סיטי). גוגל של הכדורגל העכשווי. עם התחושה ששווה זהב מתי צריך תבניות ומתי יצירתיות.
עיתונאי אחד מנסה למשוך את גונדואן לאיזשהי סגירת מעגל - עם האהבה הגדולה שמקבל מי שפעם קיבל שריקות בוז מהקהל. בגלל צילום משותף שלו ושל מוסיט אוזיל עם נשיא טורקיה ארדואן, אותו כינה יליד גלזנקירשן "הנשיא שלי". סגירת המעגל כנראה גם מכוונת לכך שאולי הוא ישמח לשחק בדורטמונד, שם תארח גרמניה בשמינית הגמר אם לא תפסיד לשוויץ.
גונדואן התחמק באלגנטיות ודיבר על האווירה המדהימה בשטוטגרט ובכל מגרש. "יש לנו המון איצטדיוני עילית עם אווירה מדהימה", הוא אומר. ברכבת הלילה להיידלברג וקרלסרוהה שמחזירה הביתה מאות אוהדים, מקבל האורח המחשה לכוח החברתי של המאנשאפט והקשר לנושא האצטדיונים.
מאות ואלפי כתבות ראיתי על נבחרת שמסמלת גרמניה חדשה עם בני מהגרים רבים בשורותיה ובלה בלה בלה. זה ממש לא מדויק, אבל גם לא רק משאלות לב. נבחרת גרמניה לא מסמלת פוליטית וחברתית כלום וזה כוחה.
גרמניה אירחה את 13 משחקי הבית האחרונים שלה ב-13 מגרשים שונים. מברמן בצפון לשטוטגרט בדרום. מברלין הליברלית למינכן השמרנית. בערי צווארון כחול כמו דורטמונד, ערים תרבותיות כמו קלן, עשירות כמו פרנקפורט או עניות כמו גלזנקירשן. ממנשנגלדבך במערב ללייפציג במזרח או וולפסבורג שאף אחד לא יודע איפה היא. היא לא שייכת לאף אחד יותר ממישהו אחר. היא לא מאפיה של באיירן והיא לא אנטי-באיירן. היא לא גרמניה החדשה הקצת מטורללת וגם לא הישנה שלא הייתה מציאה גדולה.
הנבחרת מסתובבת במדינה והאוהד יצפה בה כמעט תמיד בכיכר או בגן בירה בעירו. היא תגיע פיזית לאזור מגוריו בערך פעמיים בעשור. טיפה יותר אם הוא ממינכן או ברלין. והמשחק הזה של הנבחרת הוא יום חג. בבסיגהיים, עיירה ציורית בה התגוררתי לפני המשחק עם אוכלוסיה שהיא גרמניה הישנה בריבוע, יצאו נשים פנסיונריות בבוקר לתלות דגלי גרמניה על המרפסות. האופה הוסיף כדורי רגל קטנים ממרציפן על המאפים!
יום חג! הנציונל מאנשאפט, נבחרת הכדורגל הלאומית ההישגית ביותר בדברי ימי אירופה, על גדות נהר הנקר. אף אחד לא הולך להתעסק, אם הוא בכלל זוכר, מה היה בחשבון האינסטגרם של אילקאי גונדואן לפני כמה שנים. כן זו תקופה בה גרמניה, כמו כל מקום בעולם, קרועה חברתית, מחפשת כיוון, מסכימה פנימית על מעט מאד. המחלוקות הללו בהחלט משתקפות בכדורגל המועדונים ותרבות האולטראס. אין לכך קשר לנבחרת. אי של יציבות גם בזמנים בהם גם זמני רכבת הם בגדר המלצה.
בחזרה לקרקע ולשאלות יומיומיות אוטומטיות אחרי משחק. גונדואן נשאל על "הלא-פאול" שלו על ווילי אורבן ו"הלא-פסילת השער" שבישל למוסיאלה. "שיחקתי שבע שנים בפרמייר ליג. אם היו שורקים פאול על דבר כזה המשחק היה נעצר כי כולם היו מתפקעים מצחוק", ענה.
כתושב בודפשט שנאתי את ההחלטה, אבל אומר זאת: אם זה התקדים וזה הסטנדרט - גם לעבירות וגם להתערבות VAR - אז ההחלטה מבורכת. ואם זו סתם שריקה ביתית? אז שתלך לעזאזל גרמניה הישנה והרגילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו