אני שואל את מנג׳ר אוקראינה סרגיי רברוב לגבי האתגר של מנג׳ר לאזן בין דברים. מצד אחד המוטיבציה והרצון האדירים של שחקניו להצליח למען עם וצבא שנלחמים בגבורה, לבין הלחץ שסיטואציה כזו יכולה ליצור. אנחנו יום לפני המשחק מול רומניה.
"אנחנו משחקים כבר שנתיים כך, אלו עובדות החיים עבורנו", אומר רברוב, "אנחנו מקבלים המון הודעות תמיכה מהבית. הודעות מהלוחמים שלנו מהחזית, שאנחנו חייבים להם הכל. ובנקודה הזו ההודעות האלו רק מעלות את המוטיבציה ואנחנו יודעים לתעל זאת נכון", מסביר המנג׳ר שצריך להוביל היום (16:00) את הנבחרת שהיא אולי החשובה ביותר בטורניר הזה.
איתו במסיבת העיתונאים איליה זבארני, בלם בורנמות׳. עונה מצוינת בה החמיץ משחק פרמייר ליג אחד בלבד. הוא מספר באנגלית רהוטה את הדברים כמו שהם. "קשה לשחק כשבכל בוקר אתה חושש לידיעות על הפצצות. לנשים וילדים מתים. אנחנו יכולים להיות רק אסירי תודה לחיילים שלנו ולעשות את התפקיד שלנו".
1.15 מיליוני אוקראינים נמצאים על אדמת גרמניה. לפני המלחמה מספרם היה כ־200 אלף. "גרמניה היתה המקום הטוב ביותר לאוקראינים. ויותר מכל לאוקראינים חסרי אמצעים", אומרת לי אירנה שימקו. בכירה בחברת תוכנה אוקראינית. היא דווקא עסקה יותר באוקראינים מהסקטור הטכנולוגי שהשתלבו במהירות בעבודה. "לגרמנים היתה אמפטיה מיוחדת. במדינות אחרות נתנו יחידת דיור למשפחה בלי קשר לגודלה. הגרמנים דאגו שלא תהיה צפיפות גדולה מדי. נתנו סיוע כלכלי ראשוני מיידי לבאים. כמובן שגם התמיכה הפוליטית משחקת תפקיד".
היא מתארת אוכלוסייה שעוברת תהליך מפליטים למהגרים. ב־2022, 70-80 אחוז מהאוקראינים התכוונו לחזור הביתה. עכשיו הם התאקלמו במקומות אליהם הגיעו ואין להם לאן לחזור. "אני חוששת שמספר החוזרים יהיה לא גדול. אולי 20-30 אחוזים חושבים לחזור".
היא מציינת גם ענין מתחת לפני השטח שקצת לא מדברים עליו: "מדינות אירופה רוצות שהאוקראינים יתיישבו שם. הם חרוצים ומשתלבים בקלות. הם כבר מעלים בכמה מדינות את ההכנסות ממסים״.
אבל נניח לאינטרסים במלחמות. עכשיו כדורגל ויורו.
את אנטולי ובנו הבכור דימה פגשתי בסוף פברואר 2022 בבודפשט. כמה ימים אחרי הפלישה הרוסית. כמה ימים קודם הם היו חלק ממשפחה של חמישה נפשות עם חיים נוחים בחארקיב. אנטולי הוא מנהל פרויקטים בכיר בחברת תוכנה מובילה.
שבועיים אחר כך הלכנו לספורט בר לצפות בגומלין בין ריאל מדריד לפריז סן-ז׳רמן. הם אוהדי מילאן, אני אוהד יונייטד, כך שיכולנו לדבר על הצרות הלא אמיתיות בחיים - מועדוני פאר ששקעו. "לא מזיק לדבר על הבעיות האלו", אמר לי אנטולי וכשדימה ניגש להביא לעצמו עוד בקבוק שתיה, אמר כמה ערב הכדורגל טוב לילד. אחרי שבועות קשים הוא רואה אותו קצת נלהב. לא קל לאבד בגיל 17 את כל הקשרים החברתיים. לחשוש לחיי חברים. והכל בארץ זרה. המשחק היה עצום. ריאל חזרה מפיגור שני שערים ועשתה מה שריאל עושה. דימה דיבר בעיניים בורקות על בנזמה העצום שסיים עם שלושער.
אבל בסוף היום בהונגריה יש מין פינה בטלוויזיה של "החדשות ב־60 שניות". ועל המסכים הופיעו התמונות של האלפים האומללים צועדים מהגבול. תינוקות על הידיים, גוררים מזוודות. מוכי פחד. ופניו של הנער נפלו. הוא כבה. לא הוציא עוד מילה מפיו עד שהלכנו הביתה.
אבל משפחה של פייטרים. הם דווקא לא בחרו בגרמניה בגלל צורך בסיוע, אלא בגלל קשריו הענפים של האב עם חברות טכנולוגיה. המשפחה מתגוררת בבוואריה, אבל דימה עבר לקרלסרוהה שם הוא לומד מדעי המחשב. אנטולי אומר לי שלבתו, מריה, ואשתו מאשה היה הרבה יותר קשה. "זה כנראה יותר עניין של מגדר מאשר גיל", הוא מתאר את הקשיים. אבל מריה כבר משתלבת טוב יותר ומי שהיגר כתינוק, סשה, החל פתאום לפטפט גרמנית שקלט בגן.
הם יהיו כולם במשחק, ואני שואל את אנטולי אם הכדורגל טוב כדי לשכוח. "עבודה, לימודים, עיסוק בספורט, גם צפייה בכדורגל יכולים להקל על המחשבות על הבית. אבל אני לא מאמין בלשכוח. אני מאמין בלתעל דברים למחשבות חיוביות", הוא אומר.
אז מחר חשוב לנצח או פשוט חשוב שהקהילה האוקראינית תהיה ביחד ביציעים?
"חשוב מאד לנצח. לא כל כך עבור האוקראינים בגרמניה, אלא עבור האוקראינים בבית. צריך לעשות הכל כדי להרים איכשהו את המורל שלהם".
והנבחרת הזו יודעת להרים מורל עוד לפני תוצאות על הדשא.
דימה שולח לי תמונה עם אחותו וארטם דובביק. גם חלוץ ג׳ירונה תיעל כנראה את הקשיים בדרך טובה, היה העונה מלך שערי לה־ליגה ויוביל היום את התקפת מולדתו. מה שקרה הוא הדבר הבא:
הנבחרת האוקראינית ערכה לפני כמה שבועות אימון סגור, בלתי תקשורת או אוהדים. אבל למקום הגיעו הרבה אוקראינים לפגוש את נבחרתם אחרי האימון. כששחקני הנבחרת שמעו על כך, הם ביקשו לפתוח אותו לילדים בלבד. וחילקו חתימות וחולצות ותמונות סלפי ללא הגבלה. נבחרת שיודעת את תפקידה בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו