היה לו שיער מושלם. ארוך, גולש, קצת גלי, כזה שנדחס בצורה מושלמת מאחורי האוזניים. הוא היה מושלם יבש, מתנופף ברוח, והיה מושלם רטוב, מסורק לאחור. את הצווארון הוא הרים למעלה. אולי בכוונה, אולי לא, קשה היה לדעת אם הוא מתעסק במראה החיצוני שלו. הוא היה מוזנח אלגנט, מרושל בוטיק, הוא היה מרהיב בכל צורה שלבש.
מבחינתי, הוא היה האדם הכי קרוב לאל. יצירת מופת ששורטטה על ידי מיטב הציירים והפסלים, מכונת כדורגל שהורכבה מהחומרים הכי יוקרתיים. רגל ימין מחוררת רשתות, ראש נפץ, יציאה מהמקום של מכונית פורמולה 1, מהירות מסחררת ועוצמה של אלף מכונות לחימה. הוא היה גבריאל בטיסטוטה, אהוב חיי.
באזור 1998 ההורמונים השתלטו עלי. בן 15, מאוהב בכדורגל ברמה שגובלת בהטרדה. תמיד עם
טרנינג חליפה מלא, לרוב של דיאדורה, עיתון ספורט בכיס, חוסר עניין מוחלט בכל דבר שאינו כולל כדור ושער. כדורגל בהפסקה, כדורגל אחרי בית ספר, כדורגל בבית"ר חיפה, כדורגל בטלוויזיה.
זה הלו"ז, אני הלוזר. סולם האהבה שלי היה מאוד ברור אז: מכבי חיפה, פיורנטינה, ארגנטינה. בסדר עולה. מראדונה כבר היה שחקן לשעבר, מסי היה בן 11, ואל המשבצת היוקרתית של "כדורגלן
ארגנטינאי שבא לי לחבק כל היום וכל הלילה" נכנס בסערה גבריאל עומאר בטיסטוטה.
פלא בריאה שהביא לארגנטינה את הקופה אמריקה ב־1993, התואר האחרון שלה עד 2021, חלוץ בעל רגליים קטלניות וחיוך ממיס. היה בו ניצוץ שהדליק אותי ואת אמא שלי באותה מידה. לא ברור מי מאיתנו היה מאוהב בו יותר.
הוא היה מסוגל להפנט גברים, ילדים, נשים וטף, אף אחד לא היה חסין. בבר־המצווה שלי ביקשתי טיול לפירנצה. בגללו. רק בשבילו. ראיתי אותו מפסיד לרומא של אבל באלבו, גם הוא סקורר ארגנטינאי, אבל לא אחד שמתקרב לקרסוליים של באטיגול. לא היה לו תחליף.
ההיררכיה הזאת בלטה במונדיאל 98' בצרפת. המאמן דניאל פסארלה זימן את שני החלוצים לסגל, אבל את באלבו השאיר על הספסל ואת בטיסטוטה הציב בחוד החנית, שהעולם יראה, יקנא וירעד.
אז תחילה רעדו היפנים. המושלם באדם הקפיץ צ'יפ אחד קטן, 0:1, וקדימה למשחק הבא. שם, הג'מייקנים כבר קרסו מפחד. שלושער של החתיך תוך עשר דקות, בום בום בום, 0:5 ושש נקודות בקופה. מול קרואטיה הוא שמר על הפריזורה כי זה היה לפרוטוקול בלבד, ונגד אנגליה בשמינית הגמר כבש בפנדל מוקדם ונתן לאחרים להתלכלך בדרך לשלב הבא. וארגנטינה, לזכותה ייאמר, התלכלכה יפה־יפה.
ברבע הגמר מול הולנד במארסיי היא הזיזה לפרונט את דייגו סימאונה, מתיאס אלמיידה, נסטור סנסיני, חוסה צ'אמוט ורוברטו אז'אלה, והפכה את עורה. מנבחרת יפה כמו החלוץ שלה הפכה למחוספסת כמו צ'ולו, שהדביק לדיוויד בקהאם כרטיס אדום בעזרת הצגה רעה.
ארגנטינה עלתה למגרש כדי לשחק מעט ולהיזהר הרבה. הכניסה פרובוקציה איפה שיכולה היתה להכניס דאבל־פס שגומר את המשחק. בטיסטוטה נותר כמעט לבד. פרח בשדה קוצים. שיערו המתבדר התרוצץ ברחבי המגרש, לחץ על מגינים והמתין לכדורים תועים. במצב של 1:1 כדור כזה הגיע אליו. חואן סבסטיאן ורון מסר, באטי עצר בימין, העביר לשמאל, עשה הכל כל כך אלגנט. "בבקשה תכניס את זה", זעק השדר, אבל הכדור ננעץ בקורה.
המלאך גבריאל העביר שתי ידיים בשיער המשי שלו, מעכל שהמונדיאל הזה כבר לא ייגמר בצורה יפה. אפילו ששיחקה מול עשרה הולנדים מהדקה ה־76, הנבחרת של פסארלה איבדה את היכולת לייצר.
ההגדרות שלה ננעלו על השמדה, עד כדי כך שגם מספר 10 שלה - תעלולן הכדור ואמן הטעיות הגוף אריאל אורטגה - הפך לפרחח. הוא נפל ברחבה, נגח באדווין ואן דר סאר, וחרץ את גורלה של ארגנטינה במונדיאל הזה: מוות מכוער משער יפהפה של דניס ברגקאמפ בדקה האחרונה.
בטיסטוטה שרד את זה. אפילו כתם לא דבק בו. הוא נשאר הדבר הכי יפה שדרך על מגרשי הכדורגל, נותר שמיימי כלבנה. כך בנבחרת, בפיורנטינה, ברומא וגם באל־ערבי הקטארית שבה סיים את הקריירה.
השנים עברו, שחקנים ארגנטינאים הלכו ובאו, אבל האהבה לבאטיגול נשארה. הוא היה אהבת נעוריי, אהבה שנצרבת בתודעה. לא פלא שהלב שלי כמעט קרע את חליפת שלושת החלקים שלבשתי כשראיתי אותו חולף על פניי בדרך לעמדת השידור באצטדיון בלוסייל. שיערו הארוך הפך קצר, אבל החיוך אותו חיוך והעיניים אותו ברק.
"ראיתי את בטיסטוטה!!!", כתבתי מייד לאמא בווטסאפ. "עדיין נראה טוב?" שאלה. צילמתי, שלחתי. "כן", ענתה, "נראה טוב מאוד".
"המלאך גבריאל (מונדיאל 98')" - פרק מספרם החדש של דור הופמן ואורן יוסיפוביץ "מוצ'אצ'וס", שמביא סיפורים מגובה הדשא על ליאו מסי, נבחרת ארגנטינה ומונדיאל קטאר 2022. זמין באתר "הפודיום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו