מה צרם כל כך בהלבשת מסי ב"בישט" הקטארי? הרי התרגלנו לכך שפוליטיקאים תופסים טרמפ על הישגים ספורטיביים; פעם שרה מסוימת בממשלת ישראל טיפסה על הפודיום כדי להצטלם עם מדליסט אולימפי; וגם אמש אמבפה נאלץ פעם אחר פעם להתמודד עם הניחומים הכפויים של מקרון, שאף פעם לא מפספס הזדמנות לצילום היסטורי.
אז מה הייתה הבעיה דווקא באמיר הקטארי והלבשת הבישט? חוץ מהעיתוי הקריטי (רגע לפני ההנפה), הייתה במחוות ההלבשה תפיסת בעלות על החגיגה, חוסר רצון או חוסר יכולת לקחת צעד הצידה מהחגיגה ולהבין שתפקידך כמארח האירוע היה רק לתת את הבמה, לא להיות עליה.
יתרה מזאת, הלבשת הבישט כאילו הכניסה את קטאר לחגיגת ארגנטינה (רק היה חסר שידחפו לשם את דגל קטאר). ואם לא די באלה, המחזה של מסי מניף את הגביע כשהוא לבוש בישט עוד ישמש ראייה ועדות לאופן שבו קטאר ניסתה לשפר את תדמיתה באמצעות כדורגל.
הבישט החצי שקוף על חולצת הנבחרת הלאומית היה תמצית המאמץ הזה. אבל אישית, מה שגרם לשאט נפש יותר מכל במחווה הזו וברגע הזה הוא הלך רוח שאופייני לרבים מאוד מבעלי הון: לקבל לידיהם נכס ציבורי ולהתייחס אליו כצעצוע פרטי, מתוך הנחה שאם השקיעו, מותר להם הכל. יש נכסים או אירועים שגם אם הם בבעלות פרטית, הם עדיין נותרים נכס ציבורי (דמיינו לרגע בעלים של ערוץ טלוויזיה שמקדיש תוכנית בפריים טיים למסיבת יום ההולדת של נכדו).
אם רצה אמיר קטאר פשוט "להמליך" את מסי, היה בסך הכל צריך לחכות לעיתוי אחר, הולם יותר. משלא עשה זאת, נהג פשוט באלימות (סימבולית) שאך הוכיחה את כל שקטאר ניסתה לטשטש באמצעות מבצע היח"צ מונדיאל. מזל שרוב הזמן - ובגמר במיוחד - היה כדורגל משובח.
