מהי דרמה ספורטיבית? הרגע הזה בו כמעט אפשר לשמוע את הלמות הלב, הדופק מואץ, הנשימה נעתקת. כל אוהד כדורגל מכיר את השניות האלו, הקריטיות, בהן העולם עומד מלכת. ייכנס או לא ייכנס? הכל מתנקז לרגע אחד שאין דומה לו. פנדלים, המצאה ישראלית אגב, הם מנה מוגדלת ומועשרת בדרמה. עסקה אכזרית במסגרתה בסופו של דבר מישהו יירד מהמגרש עם ניצחון בכיס, ואחרים ילכו לחדר ההלבשה בבכי. דרמה ספורטיבית טובה מבטיחה דבר אחד: כל חייכם לא תוכלו לשכוח שצפיתם בה.
בשישי האחרון היה זה גיבור לא צפוי, שעמד במרכזה של דרמה ספורטיבית קורעת לב. הבכי של ניימאר, הכוכב הברזילאי ושחקנה של פ.ס.ז', מי שאמור היה להצעיד את הסלסאו עד לזכייה המיוחלת בגביע הנכסף, היה שיא של התפרקות רגשית. אחרי שכבר הרגיש שזה ברגליים שלו, בעקבות הגול היפה שהבקיע בדקה ה-105, נאיימר היה מוכן לפתיחת השמפניות. הוא השווה את כיבושיו לשיא של פלה, רגע מיוחל בקריירה שלו, אבל אז קרואטיה השוותה, ושתי הנבחרות נשלחו אחר כבוד לנקודה הלבנה.
מי שחווה פנדלים יודע שהכל יכול לקרות שם, קרה ויקרה, ועדיין אין ניתוח פסיכולוגי שיכול להסביר מה מתרחש בדקות מורטות העצבים האלו במוחם של שחקנים, העולים לבעוט את הבעיטות החשובות בחייהם. ניימאר לא הספיק לבעוט את הפנדל הגורלי שיכול היה לשנות את גורלו, הנבחרת שלו הודחה עוד קודם לבעיטה החמישית (למה הוא לא בעט ראשון, ראבק?), ואז החלה הדרמה הגדולה. מול החגיגה הקרואטית באדיבות לוקה מודריץ' וילדיו הכה־ייצוגיים, שנראו כאילו יצאו מקמפיין בחסות יופלה, צעד ניימאר על הדשא באיצטדיון עיר החינוך בקטאר, לא מאמין שזה קורה לו, ממרר בבכי.
מעבר לכישלון האישי והקבוצתי, יש מסר בדמעות של כוכב בינלאומי בעל 191 מיליון עוקבים באינסטגרם ומעריצים. זו לא הפעם הראשונה שהוא מרשה לעצמו להתפרק. הוא ידוע כשחקן שהדמעות נושרות ממנו במהירות שיא. גם אחרי ההפסד לבאיירן מינכן בגמר ליגת האלופות ב־2020 הוא מירר בבכי, ובהזדמנויות נוספות, מנרמל את חווית הכישלון. כן, מותר לבכות כשעצובים, גם אם אתה גבר־ גבר, עמוס קעקועים, סקורר טבעי. מותר להיכשל, מותר לכאוב. בתרבות הברזילאית החצנת רגשות מקובלת, ולא נחשבת לביג דיל. גם חבריו של ניימאר הרשו לעצמם למחות דמעות, לשכב על הדשא, לכאוב בפומבי את האכזבה.
בעולם שהופך למיליטנטי, חשוך וקיצוני, הבעת רגשות של כוכב כדורגל שאיש לא מפקפק ביכולותיו הספורטיביות, היא בעלת משמעות עצומה. אפשר להיזכר בסצנה קורעת הלב של סמואל קופור, נשכב על הדשא אחרי ההפסד של באיירן מינכן בגמר ליגת האלופות ב־99, או בדמעות של רונאלדו ביורו הראשון שלו.
גם כוכבים גדולים בעבר, כמו מארדונה, תועדו בוכים כשפיספסו ניצחון גדול. אבל בימי הטיקטוק והאינסטגרם, הבכי של ניימאר אחרי ההפסד האכזרי שהפך בזריזות למיליוני ממים, סרטונים, פוסטים ולייקים, שסוקר מכל זווית אפשרית, הוא יותר מהודאה כישלון. הוא הודאה באנושיות, בכאב ובקבלת ההפסד. בכי שכולו רוח ספורטיבית ואהבת משחק טהורה. ניימאר מסר שיחשוב על המשך דרכו בנבחרת, כשמאמנה כבר לקח אחריות והתפטר (חידה: מתי, אי פעם, לקחה אישיות ציבורית ישראלית אחריות על כישלון והתפטרה?).
מונדיאל 2022 כבר יירשם על שם של כוכב אחר: אולי זה יהיה מסי שיביא לבואנוס איירס את הגביע, אולי אמבפה חברו של ניימאר לקבוצה יחגוג ב־18 בדצמבר ואולי זה בכלל יהיה מודריץ', אבל מי שצפה ברבע הגמר הקשוח ובפנדלים שהגיעו בסופו לא ישכח אותו בגלל דבר אחד: דרמה אנושית ספורטיבית, ודמעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו