בשבועיים האחרונים מדינת ישראל נכנסה בעל כורחה למערכה נוספת מול החמאס וארסנל הטילים שלה שסיכן את בריאותם הפיזי והנפשי של מיליוני בני אדם. בזמן שבזירה המקומית, השגרה חטפה מכה אנושה, ברחבי העולם עולם כמנהגו נהג. כפי שקורה לא מעט בשנים האחרונות, ספורטאים הרגישו צורך להביע את דעתם על נושאים שלא קשורים למגרש והביעו תמיכה בפלשתינים, גם אם נראה כי לרבים מהם אין כל מושג במערכת היחסים בין הצדדים.
שחקני פנרבחצ'ה עלו לחימום משחק עם חולצות מיוחדות שתומכות בתושבי עזה. פול פוגבה, ריאד מאחרז, אשרף חכימי, פרנק ריברי, סאדיו מאנה ועוד רבים הביעו תמיכה ברשתות החברתיות עם הכיתוב "Free palsetine", שחקני לסטר סיטי - ווסלי פופאנה ובחאמזה צ'ודהורי חגגו זכייה בגביע האנגלי עם הנפת דגל פלשתין ואפילו במשחק בליגה הצ'ילאנית נתקלנו במראות דומים. לחובב הכדורגל הישראלי, ברוב המקרים, הדבר מפריע, אבל הוא לא באמת חש פגיעה בפן האישי. במקרים אחרים, נראה כי קשה לעשות הפרדה.
ברצלונה נחשבת לאחת הקבוצות האהובות ביותר בישראל, אם לא האהובה ביותר. מאז עידן פפ גוארדיולה ב-2009, אלפי ילדים והוריהם צבעו את הקאמפ נואו בטיולי בר מצווה ובכל קלאסיקו בעיר הבירה הקטאלנית, אפשר למצוא אלפי דוברי עברית. באופן די מפתיע, גם שחקניה לא שמרו על ניטרליות. "אסור לשתוק, התפללו עבור פלשתין", ציין מיראלם פיאניץ' הבוסני כאשר גם הקשר העולה אילאיש מוריבה, העלה תמונה של אישה פלשתינית לצד חייל צה"ל וכתב "התפללו למענם". עוסמאן דמבלה הוסיף באותה נימה: "העם הפלשתיני פשוט מסרב לשתוק".
אם נראה כי מדובר בסיטואציה פשוטה עבור אוהד ברצלונה הממוצע, מסתבר שממש לא. "זה לא נעים לראות שחקנים מהקבוצה שאתה כל כך אוהב מגיל צעיר יוצאים נגד המדינה שלנו", אומר מנור דרמי שכמו רבים נסע לראות את בארסה בקאמפ נואו, "זה גורם לך לחשוב לא מעט על האבסורד בלאהוב קבוצה מחו"ל. באופן אוטומטי, זה גורם לך לחבב פחות את השחקנים האלה. הנחמה היא שמדובר בשחקנים פחות מרכזיים. אם מסי או פיקה היו מתבטאים ככה, זה היה מרגיש הרבה יותר רע".
קבוצה נוספת שמחזיקה בכמות אוהדים ענקית בישראל, עוד מהימים הגדולים בשנות ה-80 היא ליברפול. ארגון האוהדים של המייטי רדס בישראל הוא בין הגדולים שיש בארץ הקודש, אם לא הגדול מכולם ולא מעט חברים בו מתמודדים בשנים האחרונות בין האהבה הגדולה למוחמד סלאח ויכולתו על הדשא לבין דעתו על מדינת ישראל.
"זה לא סוד שמוחמד סאלח לא אוהב את ישראל", אומר דורון סנפירי שמאוהב באדומים מילדות. "אבל אולי אנחנו מפספסים משהו... סלאח הפך לאייקון העולם הערבי השמרני, כמעט בעל כורחו, בשל ההשפעה הכלכלית העצומה, והעובדה כי רק על ידי כך להתעלות למעמדו כסמל בעולם הערבי. מאז אותו מפגש עם מכבי ת"א במדי באזל שבו קרא לנו מדינה כובשת, לא תמצאו התבטאות נגד ישראל. אפילו במהלך "שומר החומות" סלאח הביע רצון "להימנע מפגיעה בחפים מפשע" – דומה למדי לעמדה של הסמל הלאומי – גל גדות", הוא מנסה להרגיע את הרוחות.
עוד אומר סנפירי: "אולי סלאח התבגר והבין את חשיבות התמיכה בשלום, קבלת האחר, העובדה שסבל מאיסלמופוביה ברומא ובלונדון, או כי המועדון בו שיחקו שלושה מהישראלים הטובים ביותר, מייצג את קבלת האחר, למעט מי שמגיע ממנצ'סטר. אולי אני תמים וקלישאתי, אבל בסוף האהבה שלי היא לליברפול – וסאלח תרם לאחרונה יותר מכולם לרגעי השיא ההיסטוריים של אהבת חיי - ואם מישהו מציל את אהובתך מייאוש ודיכאון, גם אתה תתחיל לאהוב אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו