נתחיל במילה טובה לפני שאומרים דברים רעים. במוטל דרכים אחרי המשחק אני פוגש את עזרה ואליזבת׳ ושני ילדיהם. כולם בחולצות מאבריקס. אחת של דונצ׳יץ׳, שניה של דונצ׳יץ׳, השלישית גם של דונצ׳יץ׳ והילד הקטן החליט לבחור בחולצה של הגארד הסלובני לוקה דונצ׳יץ׳.
הם נסעו ארבע שעות לצפות במשחק מספר 4. זה רגיל אצלם, כמעט כל משחק. טקסס, אם לא ידעתם, ענקית. לא, הם לא חוואים, לא חובשים כובעי בוקרים ואין להם שדה נפט. יש להם איזה עסק שקשור לחומרה. אז כן, האוהדים הללו לא מלחיצים שחקנים ולא גורמים לשופטים להחסיר שעות שינה. רובם לא זרקו חזיז ואני מנחש שמעולם לא ארבו לקהל אורח בסמטה אפילה. אבל את השעות בדרכים הם עושים. הכדורסל הוא הרקע לגדילתם כמשפחה, פס קול הנעורים, יומן חיי אהבתם… בלה, בלה, בלה.
שיח ישן
אבל גורנישט. כנראה שהיינו צריכים פלייאוף שקול מאוד, קשה להפריד בין ארבע הגדולות במערב אפילו בזכוכית מגדלת, כדי לקבל סוף סוף תשובה לשאלה ״מה שווה יתרון הביתיות בפלייאוף?״. מאז שלב חצי הגמר האזורי התוצאה ברורה – 6:11 לקבוצות האורחות. יתרון כללי ויתרון או תיקו בכל סדרה לחוד. הסיבות ברורות: שיטת ״הקבוצה הבכירה יותר תארח 4 מתוך 7״ באה לעולם כשקבוצות נסעו ברכבות, הפסידו בדרכים את הכספים לארוחות בפוקר, חסכו במלונות ואת הטעויות של השופטים לא ראו בטלוויזיה.
היום הטיסות פרטיות. הקבוצה האורחת משתכנת בריזורט ועוסקת פחות בהסעת ילדים לבתי ספר ובקשות כרטיסים מבני דודים של הפיזיותרפיסטית. אם נשארה חוליה חלשה אלו אולי השופטים. אבל כדי לקבל שריקות טובות צריך קצת להרביץ וגם את זה אין.
אלו בהחלט חדשות טובות לדאלאס שלא הצליחה לסגור את סדרת גמר המערב, הפסידה בביתה 105:100 ומובילה עכשיו רק 1:3. אז לא, היא לא איבדה מחצית משני ניצחונות החוץ. סתם משחק אחד.
הביקורת שחלחלה
בחיים צריך להסתכל תמיד על הרע כדי להבין את הפוטנציאל. כל כך הרבה השתבש לדאלאס. הקליעה של דונצ׳יץ׳ (רק 7 מ־21) אולי התקזזה, כמעט כרגיל, ביכולתו לתרום בכל אספקט של המשחק - היה לו טריפל דאבל מפלצתי של 28 נקודות, 15 ריבאונדים ו־10 אסיסטים. הוא אפילו כמעט החזיר את דאלאס למשחק עם שלשה ועבירה אחרי ששעון ה־24 כבר נארז, אבל החטיא את העונשין. אבל כשקיירי אירווינג קולע 6 מ־18 מהשדה הוא רק נזק. התקשורת מציינת שלראשונה הגארד הפסיד משחק מסיים־סדרה, ושוכחת שכמעט תמיד שיחק משחקים כאלו לצד לברון ג׳יימס.
בשני המפגשים עם התקשורת בין משחק 3 ו־4 כל דוברי דאלאס חוזרים שוב ושוב על השבחים על מנהיגותו של אירווינג, יכולתו כמסיים משחקים, מנהיגותו הקולנית וזו השקטה. כל זה אומר דבר אחד: הקבוצה מרגישה שהוא צריך הרבה יותר ליטוף לאגו מאשר דונצ׳יץ׳.
רק ששחקנים כנראה לא צריכים רק ליטופים. לפעמים הם זקוקים לאמת. אני לא יודע כמובן מה נאמר בחדרי חדרים במינסוטה אבל דווקא תכניות הטוק שואו המושמצות אולי עשו סוף סוף את העבודה עם קרל אנתוני טאונס. הכותרות היו שדונצ׳יץ׳ מנצח את אדוארדס. זה היה נכון, אבל בנקודות. טאונס לקח את הגוף הגדול שלו רחוק מהסל ומשם קלע רק 3 מ־23 בשלושת ההפסדים שכנראה, גם אחרי ניצחון אתמול, גזרו את גורלה של מינסוטה. הוא לא היה קיים. הוא נכנס למשחק 4 באגרסיביות והסתבך בבעיית עבירות, אבל כשאתה צריך להתרכז דברים טובים קורים: הוא קלע 9 מ־13 ו־4 מ־5 מהשלוש וניצח עבור מינסוטה.
אצל אדוארדס הבעיה הייתה קצת הפוכה. לנתב את האגרסיביות. ראית את זה במחצית הראשונה כשרץ לדאנק חופשי אבל במקום לזעזע את האולם פשוט הניח את הכדור בטבעת. עדיין 2 נקודות. הדאנקים יביאו לו חוזי נעליים. הג׳אמפ שוט עם הקרש הוא נתיב יותר סולידי לאליפויות. אבל חוש הומור יש לו. רעמי צחוק פורצים מאחת המסדרונות אחרי המשחק. אדוארדס גילה שמיכה פרסונס. כוכב ההגנה של הדאלאס קאובויס, לובש נעליים על שמו. "מביא לך עוד זוג חתום למשחק 6", הבטיח מי שהוא עדיין ילד חצוף.
כתבה נרחבת של שליחנו בדאלאס תתפרסם בסוף השבוע במוסף "שישישבת" ובאתר "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו