מה אנחנו יודעים על ספורט? שישנן כל מיני אקסיומות, אחת מהן היא ש"גלאקטיקוס" נועד לכישלון. אבל גם אם לסופר-טימס יש יותר כשלנות מהצלחות, הקסם שבחיבור כוכבים אחד לשני ימשיך לגבור על הסבלנות הדרושה לבניית קבוצה בצורה חכמה יותר.
הנה, רק לפני כשלוש שנים נדמה היה שכל צמרת ה-NBA מתכנסת לה כמערכת של צמדי-כוכבים. זוכרים זאת? לברון ודייויס בלייקרס, קוואי ופול ג'ורג' בקליפרס, דוראנט וקיירי בנטס והארדן ו-ווסטברוק ביוסטון.
ומה יצא מזה? אליפות אחת של הלייקרס במשחקי-הבועה, גמר מערב אחד של הקליפרס, ושתי הופעות בסיבוב השני לנטס. הצלחה? בקושי. מספיק כדי לגרום למקבלי החלטות נוספים לרצות לעשות את זה שוב ושוב? יפ.
אז זה עניין גלובלי, חוצה גבולות וענפים, אבל מה לגבי ספורט מקצועני בארה"ב? וה-NBA בפרט? מה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים בוודאות על הליגה הזו? ובכן, דבר אחד - גם הוא בהקשר של בניית קבוצות ותחרותיות, והוא שבניגוד למועדון הסגור והרפטטיבי של ליגת האלופות, הרי ששיטות הדראפט, תקרת השכר, והשוק החופשי וחלוקת ההכנסות של אמריקה מבטיחה תחלופה בצמרת. קבוצה יכולה להיות בתחתית שנה אחת, ולהתמודד על האליפות בשנה שאחרי.
וכמובן, עם כל הכבוד לכך שהאחרונות לרוב בוחרות ראשונות בדראפט, האינסטנט-ישועה הזו לרוב לא מגיעה משם. אז מאיפה כן? נכון - בדיוק מעניין הסופר-טימס והשוק החופשי.
אז רגע. אם זה המצב, ולמרות שלא מזמן כל הליגה ניסתה לצרף כוכב אל כוכב - איך זה שבכל זאת נראה שה-NBA הופכת להיות סוג של ליגת האלופות? זאת אומרת - מועדון יחסית סגור בו אל השלבים הגבוהים מגיעות כל הזמן פחות או יותר אותן הקבוצות?
תראו את הקבוצות שהגיעו עכשיו לסיבוב השני (שווה ערך לרבע גמר) - בוסטון נמצאת כאן בפעם ה-5 ב-6 שנים, מיאמי בפעם ה-7 ב-12, מילווקי פעם רביעית ברצף, פילדלפיה פעם 4 ב-5 שנים. ארבעת קבוצות הסיבוב השני במזרח תפסו 12 מ-16 המקומות שם ב-4 השנים האחרונות.
במערב, גולדן סטייט עושה את זה בפעם ה-7 ב-10 עונות, פיניקס פעמיים ברצף, ורק עבור ממפיס ודאלאס זה שדרוג מהעונות האחרונות - אבל עם כוכבי על צעירים הן לבטח יצטרפו למועדון בשנים הבאות. מה גם שבבחינה של 30 השנים האחרונות, אחוז הקבוצות שחוזרות אל הסיבוב השני במערב עומד על 69%! (במזרח הוא 57%)
מה שאפשר ללמוד מזה הוא שאפילו ב-NBA - ליגה של כוכבים, בענף שנשלט על ידי האינדיבידואל יותר מכל ספורט קבוצתי פופולרי אחר - אפילו שם, אין תחליף להמשכיות ולבניית קבוצה אמיתית.
הסוויפ האימתני של הסלטיקס על הנטס בסיבוב הראשון היה מאוד מאוד סמלי במובן הזה. אבל גם הזהויות עצמן של הקבוצות שישתתפו בסיבוב השני ממשיכות לספר את אותו הסיפור: למילווקי (יאניס), בוסטון (טייטום), דאלאס (דונצ'יץ') וממפיס (מוראנט), לכולן יש סופרסטאר אחד.
למיאמי יש "תרבות" מועדון בולטת, מאמן ותיק - ואפס סופר סטארים. וגם בפיניקס אין אף שחקן טופ 10 בליגה או מועמד ריאלי ל-MVP. אפילו פילי, שאמנם מנסה עכשיו משהו עם הארדן (שכבר איננו סופרסטאר), היא בהחלט קבוצה של כוכב גדול אחד. ואם להיות ריאליים, עם כמה שהם מוכשרים ועמוקים, גם בווריורס יש כוכב-על אחד כרגע. אתם סופרים נכון, יחד, יש פה 6 סופרסטארים ב-8 קבוצות.
כלומר, לכשלונות החרוצים והמביכים של הלייקרס ושל הנטס - יש פרק ב'. והוא עוד יותר כיפי, כי הוא עוסק בקבוצות שמנצחות (כמה אפשר לדבר על מפסידים?).
הדבר הגדול ביותר שנשאר פתוח בהקשר הזה הוא - כמה זמן זה יישאר ככה? כמה זמן נמשיך ליהנות מצמרת ליגה ששמורה לקבוצות שבנו את עצמן נכון? במילים אחרות - כמה זמן יעבור עד לפעם הבאה שנראה כוכב על חובר לכוכב על? כי הרי למישהו יימאס בסוף להפסיד. ואז - אז נוכל לראות כמה המורשת של לברון, דוראנט וקוואי באמת חילחלה לדור הצעיר. אני, ברשותכם, הפעם נמצא דווקא בצד שמקווה למרד נעורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו