בשלושת החודשים האחרונים גרה טניסאית העבר שחר פאר־רם בניו יורק. בעלה, ד"ר אילון רם, הוא מתמחה בניתוחי לב בבית החולים שיבא בתל השומר, ויחד איתו ועם שני ילדיהם הקטנים, עברו לארה"ב, שם רם עושה תת־ התמחות.
"בהתחלה המעבר היה קצת קשוח בגלל הילדים", מספרת שחר בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "כרגע אנחנו פה לעוד שנה וחצי, לא בטוח עדיין אם נישאר לאחר מכן. בסך הכל אנחנו נהנים מאוד כמשפחה, יש לנו הרבה זמן יחד בלי הפרעות ובלי מחויבויות".
כשאומרים טניס ישראלי, אומרים שחר פאר. היא מחזיקה בדירוג השיא של שחקן ישראלי - 11 בעולם, הגיעה לרבע גמר ביחידות בשני טורנירי גרנד סלאם - אוסטרליה וארה"ב ב־2007, ולגמר בזוגות - אוסטרליה 2008, ואף נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות בשנת 2014.
View this post on Instagram
בחודש אוקטובר האחרון הפתיעה פאר-רם מדינה שלמה כשנחשפה בתחפושת התוכי בריאליטי "הזמר במסכה". "זו היתה חוויה מגניבה", היא מתארת. "הטיימינג לא היה כזה טוב בגלל שזה התחיל כשהייתי בהיריון. המדידות, הפגישות והצילומים היו אחרי הלידה אז זה היה קצת קשה, אבל בסך הכל היתה חוויה מאוד נחמדה. מהירה (הודחה ראשונה, צ"כ), אבל נחמדה".
את ממשיכה לשיר?
"לא, ממש לא. זה מאחוריי".
התיק של קוזנצובה
בשני יצא טורניר ווימבלדון לדרך. ב־2008 הגיעה הישראלית לאחד מהישגיה הגדולים בקריירה, כשנעצרה רק בשמינית הגמר, אחרי שהדיחה בסיבוב השלישי את המדורגת תשיעית בעולם דאז דינארה סאפינה.
שתפי אותנו בחוויות שלך מווימבלדון.
"לא אשקר, זו לא היתה התחרות המועדפת עלי. השינוי בין רולאן גארוס לווימבלדון (שמשוחקים בהפרש של פחות מחודש, צ"כ) הוא קיצוני מאוד. באופן אישי פחות אהבתי לשחק על דשא מאשר על חימר, אבל מה שכן, בווימבלדון יש איזשהו קסם".
איך מתנהלים שם?
"בדרך כלל שוכרים שם בית קרוב, כי הרי הכפר מחוץ ללונדון. אתה מבשל ומזמין אוכל ומתנהל כאילו אתה בבית רגיל, בימי גשם והמתנה אתה חוזר לבית שלך לנוח. יש לי זיכרונות מאוד טובים מאז, בעיקר מהשנה שבה הגעתי לשמינית. בזוגות הגעתי פעם אחת לרבע גמר, וגם עם יוני ארליך בזוגות מעורבים עשיתי דרך יפה".
"זה לא היה גרנד סלאם שחיכיתי לו, אבל היה בו משהו מרגש. מצד אחד, היוקרה, מסורת 'התותים והשמנת', הבנייה של הגגות. מצד שני, היה בלאגן בימים גשומים. בסופו של דבר, כל מי שלא הכי מבין בטניס מכיר את טורניר ווימבלדון בזכות הלבוש הלבן והנעליים מיוחדות. דבר נוסף - אסור להתאמן על המגרשים של התחרות עצמה עד חצי שעה לפני המשחק. היו המון דברים ייחודיים".
יש סיפור אחד שזכור לך במיוחד?
"ממש בתחילת הקריירה שלי בעלה של אחותי (לפני שהם היו נשואים, צ"כ) בא להפתיע אותה בווימבלדון בזמן שהיא היתה איתי, פעם ראשונה שלו בטורניר טניס אז הוא ניסה להיות נחמד. במגרשי האימון שם אין גדרות. אני הייתי במגרש האחרון וסבטלנה קוזנצובה הגדולה גם היתה שם. הוא רצה לעזור לי ולקח את התיק שלי. אחרי שסיימנו שם שאלתי אותו 'מה אתה סוחב?' כי גם לי היה תיק על הגב. הוא אמר לי 'את התיק שלך'. אמרתי לו 'זה לא שלנו!'. מתברר שהוא לקח בטעות את התיק שלה, אז מהר החזרנו אותו. זה היה מצחיק".
קרה שהיתה לך בעיה עם הביגוד הלבן?
"לא, תמיד אתה מקבל את הבגדים מהספונסר שלך, והוא יודע את החוקים".
בהמשך, טניסאית העבר נזכרת בסיפור נוסף: "המנצחים של הטורניר היו נהנים ממסיבת גאלה מיוחדת שערכו לכבודם. גם הג'וניור היו משתתפים, אבל רק מי שהגיע לגמר. ביחידים אמנם לא הייתי קרובה, אך בזוגות הפסדתי בחצי הגמר. אני זוכרת שלא עניין אותי אם אנצח את הטורניר או לא - העיקר להגיע למסיבה הזו עם הזוכים והזוכות (רפאל נדאל בגברים, ונוס וויליאמס בנשים, צ"כ). זה היה קצת מאכזב".
מה את חושבת על מצב טניס הנשים העולמי? מצד אחד יש רמה גבוהה, ומצד שני חוסר היציבות נמשך. למה זה קורה?
"אני לא באמת יודעת למה זה קורה. הדור השתנה, הקורונה השפיעה גם היא, זה הכל יחד. כבר הרבה שנים שאין יציבות, כשאני שיחקתי היתה יותר. כולנו הזדקנו, ולא יצא שהיו יותר מדי שחקניות שהן השולטות".
ויש את סרינה וויליאמס, מהבודדות שהיו יציבות לאורך זמן רב. מה את חושבת החזרה שלה לווימבלדון בגיל 40, אחרי שנה מחוץ למגרשים?
"האמת שאפילו לא ידעתי שהיא חוזרת לווימבלדון, אני פחות עוקבת. זה שאין עליה זה ברור, אבל יהיה לה קשה מאוד".
היית ממליצה לה להמשיך לנסות או לפרוש?
"לא אני ולא מישהו אחר צריכים להגיד לה מה לעשות, גם לפדרר אמרו 'תפרוש' ואחר כך הוא לקח את אליפות אוסטרליה שנתיים ברציפות. היא עשתה קריירה מדהימה, ואם עדיין יש לה את הרצון לשחק ולהתאמן אז זה מדהים. לי לא היה את זה, ולא רציתי לעשות את זה יותר. היא נתנה לזה את כל החיים שלה וזכותה לבחור מתי לפרוש".
הדלת עדיין פתוחה
למרות שהצהרת שהטניס מאחורייך, יש בך משהו שמתגעגע?
"האמת, לא מתגעגעת בכלל. לא לתחרויות ולא לאימונים. אם אני מחליטה שאני סוגרת פרק בחיים, אז זהו. בגלל זה נדרשה לי שנה שלמה לקבל את ההחלטה לפרוש. אני לא מרגישה שזה חסר לי, אין לי את הרצון, מיציתי".
מהצד, ה"קאט" שעשית לקריירה יכול להיראות טיפה מוזר.
"נכון. לא היה לי רצון להמשיך וגם לא רציתי להישאר בתחום. תמיד אמרתי שכשיהיו לי משפחה וילדים, אתן את כל כולי, ושם אני נמצאת עכשיו. אמרו לי 'תתגעגעי לאדרנלין, את תראי', אבל זה לא קרה. היה לי טוב ונחמד והקריירה שלי היתה בשביל עצמי, עכשיו אני במקום אחר".
בטוח היו לך הצעות להישאר בתחום.
"הציעו לי, גם באיגוד וגם בעיריית תל אביב־יפו, כל מיני תפקידי ספורט, אימון. אבל לאמן? ממש לא. לא בא לי. הרגשתי שאני צריכה את השקט שלי, בלי מחויבויות ובלי לו"ז. רציתי לקום בבוקר ושלא יהיו לחצים שאני צריכה לעשות משהו".
במצב הנוכחי של הטניס הישראלי, מישהי כמוך היתה יכולה מאוד לתרום למערכת.
"תודה רבה קודם כל. אני לא יודעת, אני לא חושבת שאני טובה כל כך באימון. לא בטוחה עד כמה הייתי תורמת".
ובכל זאת, יש משהו שיחזיר אותך?
"אולי, אני לא אוהבת להגיד לא. אגיד 'Never Say Never'. לא יודעת מה יהיה".
