מאז המשחקים האולימפיים בטוקיו, שבסיומם ענדה על צווארה את מדליית הארד הקבוצתית, הג'ודוקא רז הרשקו פורחת. בכל התחרויות שבהן השתתפה מאז אותו רגע מאושר היא קוטפת מדליות, מה שהביא אותה כיום למקום השלישי בעולם בקטגוריית המשקל שלה (78 ק"ג).
השבוע תגיע הרשקו בת ה־23 למבחן הגדול הראשון של השנה, כשתשתתף לראשונה בקריירה באליפות אירופה לבוגרים בסופיה, בולגריה. המטרה ברורה: להמשיך במומנטום החיובי ולייצר הצלחות נוספות, ואם אפשר - לחזור גם משם עם מדליה.
רגע לפני שעלתה על הטיסה, הרשקו התפנתה לראיון מיוחד ל"ישראל היום", שבו סיפרה על תקופת ההכנות, על הקשיים בילדות ורגעי המשבר, על החלומות ועל הזוגיות שלה בשנים האחרונים עם חותרת הקיאקים נטע מלקינסון, שגם לקחה חלק בשיחה.
"אני בתקופה טובה, בעלייה", מספרת הרשקו. "אני לא יודעת לשים את האצבע על הסיבות שזה קרה עכשיו, אבל אני ממשיכה להתאמן קשה עם שני (הרשקו, מאמן הנבחרת; א"א) והצוות. אנחנו לומדים בכל אימון איך לשפר את מה שצריך כדי שאני באמת אצליח להיות בטופ של המשקל הזה. מתחרות לתחרות פשוט לומדים".
מאיפה התחיל השינוי?
"בגרנד סלאם ת"א היה סוג של שינוי. בדיוק חזרתי מפציעה ומהניתוח שעשיתי במרפק, ובאמת זאת היתה התפנית שלי עם עצמי, שהחלטתי שהכל נשאר מאחור והדבר היחיד שעומד לנגד עיניי זה הג'ודו, שנמצא אצלי במקום הראשון כרגע".
עד כמה הארד הקבוצתי בטוקיו תרם לכך?
"מדליה אולימפית זה היה החלום מגיל צעיר, נכון שלא השגתי אותה בפן האישי אבל באתי אחרי שנה מאוד טובה שהצלחתי להשיג את הקריטריון, הייתי טובה גם בתחרות האישית, למרות שהפסדתי בשמינית הגמר ליפנית. פשוט הרגשתי שאני במקום שטוב לי, אני נהנית לעשות ג'ודו, לא משנה כמה קשה ופשוט ממשיכה הכי רחוק שיש".
מה השתנה ברז הרשקו?
"התחלתי יותר להבין איך אני צריכה להיות על המזרן במשקל שאני נמצאת בו, כשאפשר לנצח באיפונים מדהימים אבל גם בעונשים זה בסדר. הבנתי איך לעשות קרבות ג'ודו ארוכים יותר ולהפיק את המירב בכל שנייה ושנייה שיש בקרב. ברמה האישית למדתי לא לוותר על כלום, להינות מהעבודה הקשה ובמה שעושה וכמובן שהחלום הגדול עדין קיים, אבל יש עוד הרבה חלומות קטנים בדרך".
ובטח מאמן נבחרת הנשים ודוד שלך שני הרשקו מאוד מרוצה.
"אני חושבת שהוא מרוצה, אבל תמיד יש לאן להשתפר. נכון, יש 5 מדליות רצופות, אבל לא כולן מזהב וגם אם היו כולן מזהב, תמיד יש לאן להשתפר, כי בכל זאת היו הפסדים בדרך. אני לומדת מכל הפסד ומכל יריבה ומקווה שנמשיך בקצב הזה".
איך זה באמת לעבוד איתו?
"זה כמו לעבוד עם מאמן רגיל. מאז שאני עובדת איתו, מאז שזוכרת שהוא המאמן שלי, לא היה שום רגע, שום שלב שחשבתי שהוא דוד שלי. זה תמיד היה שני המאמן ורז המתאמנת. השאלה שצריכה להישאל, האם אני בכלל זוכרת שהוא דוד שלי, כי אנחנו רוב הזמן על המזרן, מחנות אימונים או בחו"ל והוא לגמרי המאמן שלי. לא היו שום הטבות, שום אקסטרה נחמדות, אני כמו כולם".
במה את עוד צריכה להשתפר?
"לא חושבת שיש בן אדם מושלם. צריכה לשפר את הסיבולת שלי, אולי קצת את הטכניקה".
בכלל נבחרת הנשים עשתה קפיצת מדרגה בקמפיין האחרון.
"שני והצוות המדהים שיש פה, הצליחו ללכד אותנו כנבחרת אחת, שכל אחת מרימה את השנייה. למרות שזה ספורט אישי, כל אחת עלתה על המזרן בשביל הביחד ונלחמה עד הסוף בלי לוותר. חושבת שראו את השינוי הזה ועדיין רואים אותו, אני חושבת שאם לא עכשיו, נהיה אחת הנבחרות הכי חזקות בעולם".
נראה שיש לכן קשר אחת עם השנייה מאוד טוב.
"תמיד שואלים אותי האם יש לך חברות לנבחרת. זה כבר הרבה מעבר לחברות, אנחנו כמו משפחה, אנחנו רוב הזמן ביחד – מחנות אימונים, טיסות לחו"ל, תחרויות ובלי קשר, כל יום אנחנו פעמיים ביום או על המזרן או בחדר הכושר. יש בנות, שגם בלי שאגיד משהו, הן ידעו אם משהו עובר עליי, הן פה לעזור לי ואני להן ואני מרימה אותן, כמו שהן מרימות אותי בניצחונות ובהפסדים וזה לא למראית עין".
את מרגישה שאת יכולה היום לנצח כל אחת?
"הרז שנמצאת היום מולך, יכולה לעלות על המזרן, ולתת את כל כולה, בכל שנייה נתונה, ועם זה מה שיבטיח את הניצחון, אז אני הכי אשמח בעולם ובמידה וזה לא יקרה, אני אדע לעבוד עוד יותר קשה כדי לנצח".
מה היתרונות שלך על פני האחרות?
"אני יותר זריזה, אני די מגוונת עם התרגילים – גם ימינה וגם שמאלה. תרגילים נמוכים, וגבוהים ומתפרצת".
היו גם ימים של רגעי משבר?
"ברור. אני תמיד אומרת שבספורט הישגי, רוב הזמן זה כישלונות, הפסדים ולמידה. מעטים הרגעים המאושרים שנמצאים על הפודיום והרגעים הקשים, הם אלה שמלמדים אותנו בסופו של דבר להגיע לרגעים השמחים. כשעברתי את הניתוח במרפק, היתה קצת נקודת שבירה רצינית, כשנגמר הסגר הראשון של הקורונה ולקראת סגירת הקריטריון, כשלא ידעו מה יקרה עם האולימפיאדה ואמרו לי שזה הצ'אנס לעשות את הניתוח ולעשות את השיקום כמו שצריך. אותם רגעים הם - או להגשים את החלום, או לצפות בכולן מהבית".
מה הדבר הכי טוב בג'ודו?
"הג'ודו נתן לי ביטחון עצמי, אמונה, ואת הזכות להיות שלמה עם עצמי. לדעת שאם אני רוצה משהו - אני יכולה להשיג אותו. הג'ודו נתן לי לעבוד קשה, נחישות, התמדה. היה לי קשה כשכינו אותי 'אבו־גבר' בילדות, בגלל שאני כביכול מתעסקת בספורט 'גברי'. יכולתי לקום ולעזוב, אבל בחרתי להישאר. המאמנים עזרו לי, המשפחה תמכה בי, וזה מה שבנה אותי. הג'ודו הוא חלק גדול ממה שאני היום".
דברים שחווית בעבר עזרו לך להתמודד היום עם קשיים?
"זה בזכות עצמי, כי באמת התבגרתי, גדלתי והתחזקתי לתוך זה. יש פה צוות מטורף, תמיד יש למי לפנות. הם עוזרים לי להיות הכי טובה שיש, זו גם נקודת אור. יש ימים שאני קמה בבוקר ואומרת 'איך בא לי להמשיך לישון', אבל אז אני נותנת לעצמי שתי כאפות ועונה לעצמי 'מה זה לא בא לך לקום?'. ברגע שאני קמה ומגיעה למכון וינגייט, אני מתעשתת מהר מאוד ומבינה שאין אופציה אחרת".
יש בטח הרבה ילדים שאומרים שהם מזדהים איתך.
"יש המון ילדים שמתרגשים לראות אותי ומבקשים חתימה, באים להגיד לי 'כל הכבוד' ושאני מעוררת השראה וזה ממש כיף, ממש שמחה להוות השראה לילדים. ג'ודו תורם לך המון, להכיר חברים, שיווי משקל, ביטחון עצמי ולא בטוח שאמנע מהילדים שלי ללכת גם לג'ודו".
יש פחד מכישלון?
"אני פשוט יודעת שכל עוד לא הרמתי ידיים וניסיתי הכל, אז אין לי מה לפחד מזה. אם אני, כרז, ניסיתי הכל מהכל ולא ויתרתי לרגע, אז מה אפשר לעשות יותר מזה?"
האם תרצי אחרי הג'ודו להמשיך בקריירת אימון?
"כרגע לא חושבת על זה, חושבת רק על מה שעכשיו. שעוד מעט יש לי אימון, ובעוד שבועיים יש אליפות אירופה. יכול להיות שיש מחשבות שצצות בראש, אבל לא משקיעה בזה מחשבה, מתרכזת באותו יום ובאותו רגע, כי כל יום שעובר הוא לא חוזר".
האישה שלצידה
מי שחולקת את רגעי השמחה, האושר וגם לפעמים האכזבה של הרשקו, היא בת זוגה נטע מלקינסון (22), ספורטאית בזכות עצמה, חותרת הקיאק שסומנה כהבטחה אולימפית לפריז 2024, עברה פציעה וכעת חוזרת לעצמה בהדרגה.
השתיים הכירו לפני כשלוש שנים, כשמלקינסון הגיעה לפיזיותרפיה בווינגייט. הן הפכו לחברות טובות, ועד מהרה התחזק הקשר והן הפכו לזוג. מדי פעם מגיעות לצפות באימונים זו של זו. הרשקו מספרת שניסתה אפילו לשבת על הקיאק: "זה ממש קשה, אל תנסו", אמרה בצחוק.
מלקינסון, שהשתדלה עד כה לשמור על פרטיותה, ליוותה את הרשקו לראיון הזה, והעדיפה לתת את הבמה כולה לבת זוגה, אך בכל זאת הצטרפה מדי פעם לשיחה: "לא ניסיתי ג'ודו, אני חופרת לה שתלמד אותי תרגילים, זה מעניין אותי מאוד. אני אוהבת מלא ענפי ספורט", אמרה.
אתן חולמות להגיע יחד למשחקים האולימפיים בפריז?
הרשקו: "כן, זה אחד מהחלומות". מלקינסון: "זה יכול להיות מגניב".
תגיעו לעודד זו את זו?
הרשקו: "היא יכולה לעודד מול המסך, בטלפון. יש הפרדה מוחלטת".
לנטע יש חלק בהצלחה שלך?
"נטע היא חלק גדול מחיי, מהשמחה ומהאושר. אתן לה את האחוזים שמגיע לה, אבל אני עדין חושבת שזה בזכות עצמי".
איך המשפחה שלך קיבלה אותה?
"ממש באהבה. ההורים שלי תמיד אמרו לי 'מה שעושה אותך מאושרת, עושה גם אותנו מאושרים'. אז, כשהכירו את נטע, הם באמת היו מאושרים, כי נטע מדהימה".
אתן מגיעות מענפים שונים בתכלית. על מה אתן מדברות בבית?
"מענפים שונים ומקצוות שונים של הארץ, אבל זה מסתדר. אנחנו מדברות על כל דבר שהוא לא ספורט. היא ממש רוצה לדעת על ג'ודו, ואני תמיד מתעצבנת שאין לי ממש כוח, כי רק סיימתי אימון. אבל אני כן מסבירה לה".
אתן מדברות לפני תחרויות?
"יום או יומיים לפני, אבל ביום של התחרות לא. בגרנד סלאם בתל אביב לא ידעתי שהיא מגיעה לעודד אותי, אני לא צריכה לדעת שהיא שם. גם כשאני בחו"ל היא תומכת ממסך הטלפון. אם היא בקהל - עדיף שאדע רק אחרי התחרות".
יש לכן כינויים זו לזו?
"אנחנו קוראות זו לזו 'שושי'".
המטרה הבאה - בולגריה
"זה מרגש להתחרות באליפות אירופה", מספרת הרשקו לקראת התחרות שתיערך שם השבוע, "מדליה באליפות אירופה זו מטרה שאני תמיד שואפת להשיג. אני מגיעה לשם ולא משנה אם אני מדורגת 1, 3 או 25 - בכל קרב שאני עולה, אני נותנת את כל כולי. אני לא יכולה להבטיח מדליה, אבל יכולה להבטיח שאעבוד הכי קשה שאפשר, לא אוותר - ואלחם עד הסוף".
אם תזכי במדליה, למי תקדישי אותה?
"קודם כל לעצמי, החלום שלי - מטרה שלי".
מה החלום הגדול שלך?
"מדליית זהב אולימפית בתחרות האישית, אבל בדרך ארצה גם להיות מדורגת ראשונה בעולם, לזכות במדליה באליפות עולם ולהיות אלופת אירופה. יש הרבה מטרות בדרך".
מה מעצבן אותך?
"אני שונאת חוסר שוויון ולא אוהבת צביעות. אני שונאת להיכשל, גם אם אני משחקת משחק חדש, אני יכולה לשבור את הכלים".
ומה מרגיע אותך?
"מוזיקה, הבית שלי. גם נטע, המשפחה ואנשים שאני אוהבת".
התרגיל האהוב עלייך?
"קו אוצ'י מקיקומי".
יש תכונה אחת שהיית משנה בעצמך?
"לפעמים אני נחמדה יותר מדי".
ממי את לומדת הכי הרבה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הסתכלתי על שני, המאמן שלי, בעיניים פתוחות. בכל יום אני לומדת ממנו משהו חדש. אם זה לא מישהו מקומי - אז איוון בוניש, שהיתה בנבחרת ועברה להיות המאמנת הראשית של אוסטריה. התבאסתי כשעזבה, אבל ממש שמחה שהיא התקדמה".
השלימי את המשפט: אם לא הייתי ג'ודוקא, הייתי...
"אני מכירה את עצמי מאז ומעולם ג'ודוקא. לא מכירה משהו אחר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו