הפגישה עם ד"ר אבי ויסמן, סגן מנהל בית החולים רמב"ם והרופא של הפועל חיפה בכדורגל (אבל גם בכדורסל) נקבעה לשעה 14:00 בצהריים. בין ישיבות על דברים חשובים באמת כמו חיים של אנשים, הרופא המרדים הבכיר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ התפנה לדבר על הקבוצה שהוא אוהב ושבה הוא מתנדב כבר 22 שנים.
מאיר הרוש - האפסנאי של בית״ר ירושלים
מצד אחד זהו רגע להתרווח בכיסא ולהכין אספרסו, אבל עדיין להישאר על בגדי העבודה לכל צורך. על הקיר, לצד התמונות של משפחתו והאנשים האהובים לו, בולטת תמונה מגמר הגביע שבו זכתה הפועל חיפה ב־2018, בה הוא נראה מאושר והגביע בידיו. "נולדתי אדום" הוא מסביר מייד, "זה בא מהבית. נולדתי בקריית אליעזר, אבא אדום, עובד נמל, אח בכור אוהד הפועל שרוף (חנוך). מגיל צעיר נסענו עם אבא לכל משחק בית, גרים בקריית אליעזר ונוסעים לקריית חיים. בכיתה היו מעל 50 אחוזים אוהדי הפועל. חיפה היתה אז עיר פועלים, הרבה עובדי נמל, מפעלים ואוהדי הפועל".
ממש כל הקלישאות על אוהדי הפועל בשנות ה־70. זכור לך משהו שתפס אותך?
"הפיק מבחינת החוויה היה כשנסענו, אני ואחי באוטובוס לגמר הגביע בר"ג נגד הפועל פ"ת, שנת 1974, הייתי בן 10 וניצחנו 1:2 משער בדקה ה־116. זכינו בגביע ורצנו מהר כדי לא לפספס את ההסעה חזרה לחיפה, לא היו אז הרבה מכוניות פרטיות. מאז החלה ירידה הדרגתית, כולל ירידות ליגה, עליות, התחלתי לימודי רפואה ועזבתי את הארץ להתמחות בלוס אנג'לס באוניברסיטת UCLA, השתלות לב, חבר סגל, אבל הייתי בא הביתה מהעבודה, הילדים היו עונים לי באנגלית וזה השלב שהחלטנו לחזור".
איזו הפועל חיפה מצאת כשחזרת?
"חזרנו ב־1997. חזרתי לרמב"ם ומצאתי עיר ובית חולים ירוקים. היו הרבה פחות אוהדי הפועל מהזיכרון שלי טרם עזיבתי. קניתי מנויים לי ולשני הילדים שלי, הם היו אז בכיתה ג' ו־ו', מתן (37) הבכור ודיוויד (34). חזרנו למגרשים והיתה אז קבוצת כדורגל אמיתית שלא היתה הרבה זמן.
שנה אחרי כן זכינו באליפות ההיסטורית והחוויה של הילדים שלי, שעד אז היו אוהדים את לוס אנג'לס לייקרס שיש להם גם קבוצת כדורגל שזוכה באליפות כל שנה. מאז החוויה לא בדיוק כזאת. שנה אחרי זה, ביום הבר מצווה של הבן שלי דיוויד, בעודנו חוזרים הביתה מהבר מצווה, הודיעו לנו שרובי שפירא ז"ל התאבד. היו מחשבות קשות, לא יצא לי להכיר אותו, הייתי אוהד רגיל כמו כולם שיושב ביציע, אבל זו בהחלט היתה חוויה קשה".
ואיך התגלגלת להיות רופא הקבוצה?
"רופא הקבוצה בעונת האליפות היה ד"ר בצלאל פסקין, כיום הרופא של מכבי חיפה, שעובד יחד איתי בבית החולים. הוא זה שחשף אותי לזה וביקש ממני לשבת במקומו בחלק מהמשחקים. אז לא היתה חובת רופא במגרש, השינוי חל כשההתאחדות הוציאה חוק שלכל קבוצת בית צריך להיות רופא. עוד לפני כן הפכתי להיות רופא הקבוצה ומאז החוק, אני יושב על הספסל בכל משחקי הבית. עיקר הפעילות שלי היא לא בזמן המשחק. הרבה בדיקות, ניתוחים, חזרה לכשירות של שחקנים, פעילות מול ההתאחדות בנושא שימוש בחומרים אסורים בספורט, חברות הביטוח, כל הפעילות שלא נראית לעין".
"תמיד אופטימי"
כשמתחילים לדבר על הפציעות שבהן טיפל לאורך השנים, הוא נזכר מייד בפציעה של חנן ממן לפני שנתיים בדיוק (12.4.2022). ממן ספג מכה חזקה בבטנו במשחק ליגה שגרתי מול הפועל חדרה ובסוף התגלה כי הוא סובל מקרע בלבלב. "זאת פציעה שלא אשכח", הוא מספר, "השופט סימן להיכנס למגרש.
נכנסתי לחנן, ראיתי אותו שוכב והסיפור נראה לי טיפה שונה. שאלתי אותו מה קורה, הוא אמר לי שכואב לו מאוד בבטן, שאלתי אם הוא יכול להמשיך, זאת השאלה הראשונה כי שחקנים לא רוצים לצאת מהמשחק. הוא אמר לי "אני לא יכול לזוז". הוא קם על הרגליים, נשען עלי, טיפלנו בו בחוץ, הכנסתי אותו לחדר ההלבשה, מדדתי לו סימנים וזה משהו שלא קורה בדרך כלל. פתאום לחץ דם, דופק, משהו מתחיל לקרות וישר ביקשתי מאמבולנס לפנות אותו. בכל השנים שלי, אולי 5-4 פעמים ביקשתי פינוי, בעיקר שברים".
ויסמן מוסיף: "פה היה משהו אחר. הפגיעה היתה בלבלב, פציעה שמזכירה תאונות דרכים כאשר ההגה נכנס בעוצמה בבטן. בכדורגל צריך מזל הכי נאחס בעולם כדי לחטוף מכה כזאת. הלבלב נמצא בחלק האחורי של הגוף שלנו. ועדיין, לא חשבתי על אירוע כזה חמור.
עוד באותו הלילה הוא נותח. יצא לי להכיר את כל משפחתו ועברנו את זה יחד באירוע ממושך. כל משפחת גלזר, תמיר, שתיקל אותו, דן ועמית, באו לבקר. למרות הלהט, השחקנים ביניהם חברים, מברכים האחד את השני. אין שנאה וכעס, כך היה גם שם. גם אנחנו, אנשי הרפואה, כאשר אנחנו נפגשים, אין יריבות. אני מבקש מרופאים בקבוצות יריבות לעזור עם שחקן שלי וכולם עוזרים, אותו הדבר ההפך, בדיוק באותה התשוקה. היחסים שלי למשל עם הצוות הרפואי במכבי חיפה, הכי טובים שיכולים להיות".
עוד לפני הראיון, במהלך התחקיר, התברר הקשר הקרוב של ד"ר ויסמן עם שופט הכדורגל ניב שטייף, לוחם קומנדו במילואים, שנפצע באורח קשה במהלך המלחמה מטיל שנורה מלבנון לעבר הכוח שעימו היה. ד"ר ויסמן זוכר כל פרט בצורה יוצאת דופן וניכר כי האירוע הזה היכה בו, ומהר מאוד מבינים גם למה.
"ארוסתו חברה טובה של בתי", הוא מספר. "הוא השתתף בחתונה של בתי יומיים לפני 7 באוקטובר. החתונה היתה ביום חמישי, ויומיים לאחר מכן הוא יצא להילחם. יש לנו תמונות משותפות מהחתונה, אז הרגשתי קשר קרוב, ואם הייתי יכול...". זה השלב שגם רופא ותיק, מהטובים שיש בישראל, פשוט לא הצליח לעצור את הרגשות ופשוט פרץ בבכי, לא דבר שכיח עבור אדם שראה הכל בעולם הרפואה.
אחרי שנרגע, הוא ממשיך לספר: "באותו הלילה התקשרו אלי, הוקפצתי מביתי שבחיפה, פגשתי את משפחת שטייף בכניסה לחדר הניתוח, נכנסתי והייתי איתו במהלך כל הניתוח. ניב הוא אחד הפצועים הקשים שהגיעו אלינו מתחילת המלחמה.
אחד הרגעים הקשים זה כשיוצאים מחדר הניתוח ומובילים אותו לטיפול הנמרץ ופוגשים במשפחה. הם רק רוצים לדעת מה יהיה וזה דבר שלא ניתן לתת עליו תשובה. אני תמיד אופטימי, לצד זה שאני רואה את התוצאות, מה שראו בניתוח, הפציעה הראשונית, ואני תמיד מאמין שיהיה יותר טוב. זה גם מה ששידרתי, לא כדי לרמות חלילה, אלא כי היתה לי תקווה ואמונה לשיפור גדול בתוצאה הסופית של הפציעה הקשה שלו.
בעקבות זה שראיתי ופגשתי אותו במגרשי הספורט, מאותו היום ביליתי איתם הרבה, אני מקווה שעשיתי כל מה שיכולתי. לא אשכח את רגע הפרידה שלו מבית החולים, לראות אותו יוצא לשיקום, ביקרתי אותו פעם אחת, לצערי לא מספיק. אני מקווה שהאופטימיות שלי היתה במקום ולא שידרה תקוות שווא. אני רוצה לראות אותו צועד בחתונה שלו, זה הוא ביקש ממני, זו המשימה, הוא חזק, גיבור ואני מאמין בו".
שמוליק שטייף, שופט העבר ואביו של ניב, סיפר גם הוא על הלילה ההוא והתהליך שעברו מאז לצידו של ד"ר ויסמן. "הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. היה לצידנו ברגעים הקשים ביותר, בתמיכה ורגישות אינסופית הן כאיש מקצוע וחשוב יותר, כאדם. היינו ברי מזל שהיה כקרן אור ברגעים החשוכים הללו. אנחנו מודים מקרב לב, לו ולכל צוותי בית החולים רמב"ם על הכל".
הפגישה עם הנשיא
כשחוזרים לוויסמן, השאלה המיידית היא איך בדיוק מתייחסים לשחקן כדורגל שטוען שהוא "לא יכול לשחק" כי הרגע חווה התכווצות קטנה בשריר, וד"ר ויסמן מודה: "הפער בין התחלואה והנזק שאני רואה בבית החולים לאלה שבמגרש, אין שום פרופורציה. לפעמים אתה רוצה להגיד לו 'מה יש לך, קיבלת מכה, אתה בן 22, יאללה תרוץ'. מצד שני, אתה רוצה שהשחקן ישחק כשהוא בריא והכל מושלם. בסוף, אחרי הכל, אני אוהד הקבוצה ולכן אני מקבל הכל, מה שמניע אותי הוא שאני רוצה שיהיו הכי בריאים וכשירים. זה מוציא ממני את הרופא הכי טוב שאני, אבל בפרופורציות הנכונות.
בכל קבוצה יש כמה שחקנים שרמת הפציעה חסרת פרופורציות לחומרתה. לשמחתי, הם כל כך רוצים לשחק שזה גובר על הכל. במקרים מסוימים, קשה לשחקנים להודות שהם לא מספיק טובים, אז הם 'פצועים'".
איך אתה מתנהל מול הקבוצה בזמן המלחמה?
"7 באוקטובר נתן לי פרופורציה להכל. ניצחונות, הפסדים, גביעים. כן. אני רוצה שהקבוצה תנצח, אבל הכל בקלות יותר. אני חווה את העצבות הלאומית כמו כולם, אולי יותר מכורח תפקידי".
בסך הכל הקבוצה שלך עושה עונה טובה.
"בהחלט, פלייאוף עליון, שנה טובה. חסר לי רק ניצחון בדרבי. כל משחק מוציא ממני אמוציות. אני נהנה כשאני רץ במגרש. לפעמים, אוהדי מכבי חיפה או אוהדי היריבות מקללים אותי ואני ולוקח את זה בהומור. שרים לי "הוא שמן" ואני צוחק בקול רם. אני כל הזמן מקווה שבשנה הבאה ניקח תואר. אני מאוד רוצה לראות קבוצה שהיא אבן שואבת לצעירים ונוער בחיפה. לא צריך שבע אליפויות, צריך משהו להתחבר אליו".
ומה הרגע הכי מאושר שלך מאז שאתה עם הפועל חיפה?
"ביום הזה של הגביע" הוא מצביע על התמונה שלו מחזיק בגביע המדינה, "היתה לנו שנה טובה, הייתי מאוד קרוב לקבוצה, השחקנים נתנו ביצועים, ניצחונות, ניצחנו דרבי, ניצחנו בליגה את כל הקבוצות ורגע השיא היה להגיע לירושלים בטדי עם כל הקהל שלהם. יום קודם הייתי אצל נשיא המדינה רובי ריבלין לציון 80 שנה לבית החולים רמב"ם, ברכות, חיבוקים, מגיע התור שלי לדבר ואמרתי לו: 'כבוד הנשיא, אני מאוד שמח לפגוש אותך, אבל התקווה שלי היא לפגוש אותך גם מחר בטקס חלוקת הגביע'. הוא לא צחק מהבדיחה. בסוף נפגשנו וזה היה רגע של אושר".
מה מאחל רופא לעצמו ולקבוצה שאותה הוא אוהד, חוץ מזה שכולם יהיו בריאים?
"אני רוצה שתסתיים המלחמה וכל אחד ישוב לביתו, כולם. אם יש איזשהו סיכוי לשקט ורוגע, לחזור ל־6 באוקטובר זו השאיפה. אנחנו מדינה חזקה, מוחות גדולים וחזקים. לחזור למגרשים ולתחושה שהיתה לפני המלחמה. דבר אחד בטוח: כשהכל ייגמר, השמירה על הפרופורציות תישאר איתי הרבה שנים. אנחנו רואים פה דברים נוראים, החשש לעתיד שלנו הוא חשש אמיתי, חשוב שהמסר הזה יעבור הלאה ויחלחל אצל כולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו