השקט באצטדיון סמי עופר בנצחונה של מכבי חיפה 1:2 על הפועל פתח תקווה, היה עצוב יותר מאשר בתקופת היציעים הריקים של הקורונה. זאת לא דממה והבנה שיש מגיפה עולמית, אלא מציאות שעל שלטי הלד, שעד לפני שנה התנוסס עליהם הלוגו של ליגת האלופות, היו הפעם עם פניהם של אוהדים שנרצחו בשבעה באוקטובר. עד אותה השבת, האוהדים הללו ישבו עם צעיפים באצטדיון. כעת, הם היו חסרים ובניגוד לעוד עשרות אלפי אוהדים, הנרצחים והנופלים לא יהיו עוד בסמי עופר. מציאות של תקופה קשה, כזו שתלווה את המדינה הרבה אחרי סוף המלחמה.
זאת גם מציאות קשה שכפתה על קבוצות הכנה קלוקלת. הפועל פ"ת, שגם כך עם סגל הרבה פחות איכותי מזה של האלופה, עלתה עם זר אחד בלבד בהרכב. מכבי חיפה עלתה עם ארבעה ועוד שני מתאזרחים, חלקם אגב, בחרו שלא להחזיק את השלט להחזרת החטופים, אותו הניפו שתי הקבוצות לפני שריקת הפתיחה.
זאת מציאות שבה הנפה של שלט כזה היא מסר כל כך חשוב לעולם, העמידה של שחקנים כמו צ'ארון שרי, פרנצדי פיירו, עבדולאי סק ופייר קורנו, עם ידיים מאחורי הגב, מעוררת את הכאב, אולי אפילו תחושות קשות יותר. הכדורגל שהיה מול היציעים הריקים, היה רק אסקפיזם טהור עבור האוהדים שנותרו בבית, אחרי למעלה מ-50 ימי מלחמה.
המחצית הראשונה הייתה לא כוחות. עילאי חג'ג' שפתח בהרכב וקיבל אשראי, הצדיק אותו וכבש את הראשון (18) עם ביצוע נהדר. צ'ארון שרי הוסיף את השני לפני הירידה להפסקה (43), במחצית שיכולה הייתה להסתיים רע מאוד מבחינת פ"ת. העובדה שחיפה לא סיימה את המשחק בחצי הראשון, עלתה לה בהרבה דקות של לחץ במחצית השנייה. רועי אלימלך, שמושאל מחיפה, צימק (49) ואם לעופר טסלפפה הייתה יותר איכות על המגרש או בספסל - יכול להיות שהקבוצה שלו הייתה חוזרת מפיגור כפול ולוקחת נקודה.
בסופו של ערב, מכבי חיפה הסתפקה ב-1:2 שבו הכדורגל הוא בעיקר יציאה משגרת המלחמה, פחות אירוע ספורטיבי נקי ומזוקק, כמו שהוא צריך להיות.
