בערב אחד הפכה מכבי ת"א מלכלוכית לסינדרלה. אלו היו 18 מחזורים של "כאילו". שבוע אחר שבוע, בלוף ועוד בלוף. כששאלו אותי "מה הבעיה של מכבי", הקפדתי לטעון שאין משהו מיוחד, פרט לקצב הנקודות ההיסטרי שהשיגה חיפה באופן מיסטי לחלוטין.
צריך לציין ביושר שמכבי עשתה הכל, אבל הכל, כדי להקשות על עצמה בחצי העונה הזו. מערך 3 הבלמים לא הרבה להחמיא לנו בלשון המעטה, הקצב ושמחת החיים הלכו לאיבוד גם כשניצחנו והסיקור התקשורתי סביב אירועי בריחתם של פריצה ואיביץ' וההצעות לגלוך מכל אירופה יצר בלאגן. לכל אלו תוסיפו תבלין מסוג "אין אליפות" כבר שנתיים וסיר הלחץ כבר יתפוצץ מעצמו. מבול של צרות, מעין אומללות על כלום.
מן העבר השני ניצבה לה חיפה, שבמשך חצי עונה הזכירה לי את דמותו של נלסון "Big head" ביגטי מסדרת עמק הסיליקון (Silicon Valley). לטובת מי שלא מכיר – מדובר בבחור חסר כישרון שפעם אחר פעם, באורח פלא, זוכה לקבל קידום משמעותי בחברת ענק (תחשבו על גוגל). ברור היה לכולם שהתוצאות שלה לא משקפות את המציאות, לטעמי, גם לאוהדיה. רמאות של הצדקת החטא.
ככה, איכשהו, הפער בטבלה בין הקבוצות עמד על 8(!) הפרש ערב המשחק, כשחיפה אולי לא מפחידה אבל עדיין מצוידת במאמן הישראלי המנוסה והמעוטר ביותר בעת האחרונה, וממולו ניצב ברנש די חביב, שמדבר בצורה נעימה לאוזן, אולי אפילו מדי, ובכל רגע נתון נראה שהוא מוכן לצאת לטיול תיירותי ברמת הגולן.
היריבות בין שתי הקבוצות מתוחזקת היטב בשנים האחרונות. ספורטיבית זה הפך להיות ה"משחק" של המדינה ב-4 השנים האחרונות, ולא לשווא ברשתות אוהדים מציעים לילה בצימר או אייפון תמורת כרטיס למשחק. מסוג המשחקים שאתה מקבל הודעה מאבא כמה דק' לפני שריקת הפתיחה: "הלב איתך", ומחוץ לאצטדיון התחלפו צעקות "כרטיסים לשער 2 רק אצלי" בצעקות "מי מוכר?".
בכנות, בשלבים מסוימים, ובטח שלפני המשחק אמש, חששתי שבתסריט הטרגי שנבנה עבורנו לעונת 2022/3 לא יהיו חורים. שהבלון הזה כבר לא התפוצץ. למזלי, אמש גיליתי שזה לא התסריט ששונה, אלא הז'אנר. עברנו מסרט טרגדיה לסוגה טלוויזיונית שאינה מתוסרטת ומתעתדת אירועים אמיתיים, ובה השחקנים אינם מגלמים דמות בדויה אלא מופיעים בתור עצמם או בקיצור – תוכנית ריאליטי.
שבט מכבי הכין את עצמו היטב למשימת ההזדמנות אחרונה שלו בהישרדות, כשדן גלזר הוא הרוח החיה וערן זהבי, מי אם לא, הוא המוציא לפועל. לא רוצה להיכנס לשמות יותר – משחק מושלם של כולם.
בצד הירוק התלבשו יפה ובאו ליהנות מערב של רוקדים עם כוכבים בכיכובם של פארפה גויאגון ואוסקר גלוך. פייר, מבין אותם. בעגת האוהדים אוהבים להגדיר ניצחון כזה כ-"מהדהד", כי זה לא רק 3 החתיכות שמכבי השכיבה ברשת של חיפה. אלו היו 90 דק' של רעל בעיניים, עליונות בלתי נגמרת מול חיפה שלא הייתה קיימת. לא היה רגע אחד שפקפקתי בניצחון. הצלילים הכי יפים במשחק היו אלו שלא נשמעו משערים 5-4. כל מה שאוהדים רוצים מניצחון על יריבה לתואר.
מערך 4-4-2 קווים שיצר קראנקה (הנסיך במשל שלנו) כששני היהלומים בהרכב הוא נעל הזכוכית שכאילו נוצקה במיוחד למידותיה של מכבי שהפכה לסינדרלה. מתחילת העונה אנחנו מחכים לכדורגל כזה אטרקטיבי, והרגשנו שיש לנו את הכלים. אם יש משהו שמשמח אותי מאוד בקראנקה בינתיים, זו ההרגשה שהוא מאמין במכבי (המועדון והקבוצה) וביכולות שלה, והוא לא מתבייש להראות את זה לעיני כל.
אחרי המכתב העצוב שכתבתי לאיביץ' בסיבוב הקודם לקראנקה מגיע זר פרחים. ואולי גם קצת שוקולד. טוב, אולי גם רכש שיעזור לו ולנו, כי עם כל הכיף של הרגע, אנחנו צריכים עוד חלוץ וכנראה גם תחליף ראוי ככל האפשר לגלוך.
חזרנו לחיים.
בשבת (השבח לאל שלא צריך להמתין עד יום שני) מחכה לנו היריבה העירונית, כשהדי הניצחון שלה על קבוצת הכדורסל שלנו שלשום (דומה היא שזכו ביורוליג) ממחישים את הרצון שלה לעשות דבר דומה בכדורגל, ואחרי שניצחנו בדרבי הקודם 5,000 איש ועוד 11 שחקנים, הפעם נתמודד מול הרבה יותר.
קלישאה או לא – אבל אם לא ננצח שם לא עשינו באמת כלום אמש. רק תביאו ת'דרבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
