את מדור הספורט של "מעריב" חוויתי - ביום שדרכתי בו לראשונה, אי אז ב־1986 - כמו מסדר שמיטיב עם חבריו. קליקה מרשימה למראה של עיתונאים שבעים. שונים מאוד מהמודל שעליו דיבר ישעיהו פורת, המורה שלי לעיתונות בבית ביכורי העיתים בתל אביב. עיתונאי ספורט שלא הזכירו במאום את הזיעה והארס שהכרתי אישית כל כך טוב ממגרשי הכדורגל.
שפתם הגבוהה, הלבוש האלגנטי וכמות הידע ופרטי הטריוויה שנטפה מהם - עוררו בי קנאה. ושמץ רגשי נחיתות. מה יש לי להציע ליד הענקים הללו - לרר, רוזנבלט, דורון, קאופמן, והצעיר ביותר למראה, בפינת החדר, מרדכי רוזנבלום.
שערי המדור נפתחו לקראתנו בזכות שתי מהפכות שעברו באותם ימים על עיתונות הספורט. העידן הממוחשב, שאילץ אותם לפנות אלינו, הצעירים (פולק, פוהורילס, ביסמוט ומלר) כדי להבין על איזה מקש צריך ללחוץ כדי שהכתבה "תרד לדפוס". כלומר, תופיע במחשב של המסדרה.
המהפכה השנייה התחוללה עם שינוי הנורמות הדרמטי שלאחר הופעת העיתון "חדשות". השפה הישירה, הבוטה, חסרת החמלה; כיתובי התמונות המחוצפים; הכותרות שפנו ישירות אל כוכבי המשחק. דור הענקים סירב בכל תוקף להכיר בכך. ביטל, מחה וזלזל בכל הזדמנות.
אבל אנחנו המשכנו לצעוד הלאה, עם המיינסטרים. אנחנו והנציג המובהק של דור הביניים: מרדכי, שהפך בתהליך איטי ובלתי נמנע, למוטי רוזנבלום (ב"מעריב" אסור היה לעשות שימוש בשמות חיבה; מרדכי ולא מוטי, יוסף ולא יוסי, אברהם ולא אבי).
פראות הכתיבה והרצון להשתמש במילים קשות היו זרים למוטי. אבל הגישה שאפיינה אותו אפשרה לנו למצוא אצלו תמיד אוזן קשבת. הביקורת שהשמיע - אף פעם לא ביקשה למוטט או לבטל, רק להציב סימן שאלה. ולשמור על זכותו להמשיך לקרוא לשימון - מר מזרחי.
אני זוכר את הפעם שבה הדהים אותי והודיע שיאפשר לי לערוך לגמרי לבדי את המוסף החגיגי בתחילת העונה. המרננים רמזו שהוא מתעצל, אבל אני נוצר לו באהבה את רגע החסד הזה. זו היתה דחיפה נחושה ובוטחת - מתוך הבנה שהמים אינם עמוקים מדי עבורי.
ליל עריכה לצידו זכור לי כחוויה טובה ומשדרגת. הוא היה איש מקצוע אחראי, מסודר ואהוד מאוד בכל קומות הבניין. גם בשלב המורכב, של בחירת הכותרת הראשית, השתדל לאפשר לנו הצעירים לבטא את תחושת הרחוב או היציע, אבל לא היסס להתעקש אם הרגיש שאנחנו משתוללים.
נזכור אותו כמורה דרך נפלא, אנושי מאוד. הוא היה אוהב אדם במלוא מובן המילה. כעסנו וחשנו תסכול, כשסירס מילים מושחזות שכתבנו. אבל היום ברור לי כמה טוב שהתעקש להיות המבוגר האחראי.
מוטי רוזנבלום, מנכ"ל מועצת העיתונות, הוא אחד הזכורים לטוב שבין החכמים שבמחיצתם גדלתי. על עורכים מסוגו אמר רבן גמליאל: "לא הקפדן מלמד". אהבת אדם חשובה מכל דבר חוכמה; ומזג נינוח עושה את העבודה טוב מכל ספר לימוד.
נוח בשלום, מוטי היקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו