לפני כמה שבועות, רגע לפני ארוחת ערב עם ראשי נבחרת גרמניה, לקראת משחק הידידות בין הנבחרות, מצא את עצמו יו"ר ההתאחדות לכדורגל אורן חסון מנסה לשכנע את יוסי בניון - האיש שבו בחר כדי שיביא את נבחרת ישראל לטורניר גדול לראשונה מאז 1970 - לעלות על חליפה.
"אני לא איש של חליפות ומשרדים, אלא של עבודה וכדורגל", אומר בניון בשעת בוקר מוקדמת, במשרדו הצנוע בבית הנבחרות שבשפיים, כשהוא לבוש חולצת פולו וג'ינס. את הכדור שאהב כל כך מחליפים עכשיו דלת פתוחה ומשרד צנוע עם מחשב, שני טלפונים ניידים ועוד אחד נייח. אפילו מכונת אספרסו אין כאן, אבל מבחינתו לא צריך יותר מזה.
האיש שכל חייו היה על הדשא, שיחק במועדוני פאר כמו ליברפול, צ'לסי וארסנל, הבקיע שער מכריע בסנטיאגו ברנבאו נגד ריאל מדריד בליגת האלופות וכבש כל יעד אפשרי בקריירה - תלה את הנעליים לפני שלוש שנים, וכעת הוא בתפקיד שעליו חלם: המנהל המקצועי של הנבחרת שאת מדיה לבש 102 פעמים במהלך הקריירה, ושאליה הוא מנסה להביא משהו אחר.
צילום: משה בן שמחון
"אף פעם לא חלמתי להיות השחקן הכי גדול", מודה בניון בראיון בלעדי ל"שישבת". "חלמתי להצליח, להגשים את עצמי ולהציג את היכולות שלי ברמות הגבוהות, והגשמתי מעל ומעבר, אבל כל הזמן הזה לא חשבתי מה יהיה אחרי הקריירה. כשהרגשתי שהפרישה מגיעה שאפתי להגיע לתפקיד חשוב, ואין ספק שנכנסתי לאחד התפקידים הכי יוקרתיים, חשובים ומרגשים שיש בכדורגל הישראלי".
מה הסיכוי שיוסי המנהל המקצועי יעשה את מה שיוסי השחקן לא הצליח, ויעלה את ישראל לאליפות אירופה, או אפילו למונדיאל?
"אני לא מסכים עם האמירה הזו ביסודה. נכון, מבחינת הציבור להצליח זה לעלות לטורניר גדול, ונכון שהמון שנים לא עלינו, אבל כן הצלחנו להיות בתמונה בטורנירים מסוימים. הבאנו הרבה כבוד והמגרשים היו מלאים, גם כשהייתי שחקן וגם כאוהד שמגיע כילד לאצטדיון ר"ג. כשחקן הייתי מגיע מחו"ל, והיתה התרגשות סביב משחקים של הנבחרת, אז קודם כל ולפני הכל אני רוצה שזה יחזור. מעבר לזה, בקמפיינים מסוימים כן הצלחנו ובקמפיינים אחרים פחות".
אצלנו זה שחור או לבן. עלינו לטורניר או לא, הצלחה או כישלון, אין אמצע.
"מי שרוצה שיבחן לפי עלייה. אני אעשה את המקסימום כדי שהנבחרת תיראה טוב ושהקהל יתחבר אליה שוב. אם אראה שגם אחרי הפסד מכבדים את מה שהנבחרת עושה - זו הצלחה. כמובן שאם זה יתחבר לעלייה לטורניר גדול זו כבר תהיה הצלחה ענקית, אבל אני בוחן את הדרך".
אולי חוסר החיבור לקהל הוא כי בעבר שחקנים כמוך היו מגיעים פצועים לנבחרת, ולא מוותרים על החולצה או על עוד הופעה, והיום זה לא כך? מרגיש שיש שחקנים שמוותרים מראש בשביל חופשה או תמונה באינסטגרם.
"אני תמיד שמתי את הנבחרת לפני כל דבר. כששיחקתי בליברפול היה לי סיפור גדול שם. היה משחק של הנבחרת, ואמרו לי 'אם אתה הולך, לא תשחק פה יותר'. אמרתי בסדר, והלכתי. משחק אחד שיחקו איתי משחקים, ואחריו כבר חזרתי.
"אני חושב שככה צריך להתנהל כל שחקן ששייך לנבחרת ישראל. זה אחד הדברים המרכזיים שנשים עליהם דגש. אמרתי לשחקנים באסיפה בגרמניה: 'התוצאות לא מעניינות, אני רוצה שחקנים שמחויבים לנבחרת. אם מישהו מחליט שהנבחרת לא במקום הראשון בסדר העדיפויות שלו, הוא לא יהיה פה'. טועים בזימונים פעם אחת, לא יותר. זו זכות גדולה להיות בנבחרת, ככה התנהלתי כשחקן וכך יהיה גם עכשיו. אם נרגיש משחקן כזה או אחר שזה לא ככה, הוא לא יהיה פה".
מצד שני, במשחקי הידידות האחרונים הלכת לקראת שחקנים שמשחקים באירופה, למשל ערן זהבי או שון וייסמן, והעדפת לאפשר להם להישאר בקבוצות שלהם.
"אנחנו לא אטומים. זה היה משחק ידידות וערן חזר מפציעה ארוכה, אז התחשבנו בו מבחינת עומסים. ברור שאם שחקן יגיד לי לפני איסלנד בליגת האומות שהוא טיפה מצונן או שיש לו חופשה, הוא לא יהיה פה. רק אנשים שרוצים להיות בנבחרת וייתנו את הכל ישחקו".
"פנו אלי המון"
לאחרונה החליט בניון את אחת ההחלטות המשמעותיות הראשונות שלו בתפקיד, כשמינה את אלון חזן למאמן הנבחרת. בתהליך בחירת המאמן טס לחו"ל ופגש מאמנים זרים, אבל בסוף בחר במאמן הנבחרת הצעירה חזן.
"נפגשתי עם כמה מאמנים. אמרו שעם ספרדים, אבל לא רק. היו מעוד מדינות", הוא מספר. "מראש אמרתי לכולם שהם בין המועמדים האחרונים שלי. לא כל אחד יכול לקבל מנהל מקצועי עם משקל בהחלטות. רציתי לראות את הפילוסופיה של כל אחד, איך הוא רואה קידום צעירים, שיטה וכולי.
"אנשים אומרים שהיה פה שיקול כלכלי, אבל הגעתי להסכמות כלכליות גם עם מאמנים זרים. בסוף הלכתי עם האמת שלי, והיא שאני יכול להצליח עם אלון חזן יותר מאשר עם מאמנים אחרים. עובדה שגם היה קונצנזוס לגביו. כולם פרגנו לאלון, כי הבינו שזה הזמן עבורו אחרי שהתקדם כל השנים בנבחרות. צריך לדעת לקדם אחד שעשה דרך מהנערים, הנוער והנבחרת הצעירה, והיה גם עוזר מאמן בבוגרים. לפני הכל, אלון הוא אדם טוב ואיש מקצוע מצוין".
מה הרגע בשיחה איתו שבו הבנת שאתה בוחר אותו?
"היינו באותו ראש בהכל, ממש בכל נושא. לפעמים חשבתי לעצמי שזה מוגזם, כאילו הכינו אותנו לשיחה. שמרתי את זה עד הרגע האחרון, ולא ידעו את ההחלטה שלי. הגשתי לאורן חסון ולוועדת האיתור את ניתוח הדברים, ולשמחתי הסכימו איתי. הרגשתי בפנים, בתוך הבטן, שאני חייב ללכת עם אלון".
המאמן הישראלי המועדף עליך, זה לא סוד, הוא רוני לוי. אתה מודע לכך שאחרי חמש דקות מרגע המינוי שלך למנהל מקצועי בנבחרת, כבר היו בטוחים שתמנה אותו לתפקיד.
"חמש דקות? שמעתי את זה אחרי דקה. קודם כל, היתה לי זכות להיות עם רוני לוי במכבי חיפה כשחקן ובבית"ר כמנהל מקצועי, כשהוא היה מאמן. רוני מהמאמנים הכי טובים שיש פה. משום מה יש כאלה שמפריע להם שאני אומר עליו את הדברים האלה".
אתה חושב שאם היית ממנה אותו זה לא היה עובר חלק בתקשורת?
"קודם כל, אני לא מקבל החלטות לפי מה שיגידו, אלא רק לפי היושר המקצועי שלי. חוץ מזה, אני לא יודע למה נוצרה לרוני תדמית מסוימת שהיא ממש לא הוא. חייבים להכיר יותר את רוני לוי. הוא הרבה שנים בכדורגל, אבל לא ממש מכירים אותו. בין התדמית שציירו לבין רוני הבן אדם יש פער עצום, וזה משהו שגם הוא צריך לעבוד עליו יותר. אני שומע לפעמים אחרי שידורים שאומרים שהוא מדבר בשחצנות, וזה מפריע לי, כי הוא הכי לא שחצן, אלא אדם שהכי כיף ונוח לעבוד איתו.
"בנקודת הזמן הזו לא היה נכון לי ולו לעבוד יחד בנבחרת, אבל זה לא פוסל את מה שאני חושב עליו. גם יוסי אבוקסיס מאמן מצוין, וגם רן בן שמעון ורוני לוי למעלה ברשימה, אבל בסוף הייתי חייב ללכת עם האמת שלי ובחרתי באלון חזן, עם הרבה ראייה לעתיד. שוב, כל זה לא פוגע במה שאני חושב על רוני לוי. הלוואי שאעבוד איתו שוב בעתיד".
אייל ברקוביץ' התקשר אליך ורצה לאמן את הנבחרת?
"התקדמתי עם מאמנים, ואז חבר משותף צלצל ואמר לי שהוא חושב שאני צריך למנות את אייל. אמרתי שאני מאוד מכבד את אייל, אבל כבר התקדמתי עם מאמנים אחרים. גם אם לאייל קשה לפרגן במקומות כאלה ואחרים, אני תמיד אפרגן לו, כי הוא היה שחקן גדול. תמיד היינו ביחסים טובים. גם אייל חייג אלי, הסברתי לו את המצב, והוא כמובן אמר שהוא מאוד אוהב את הנבחרת. אייל היום בנישה אחרת לגמרי, אני לא יודע כמה שנים הוא בטלוויזיה.
"פנו אלי המון מאמנים, ישראלים וזרים, שלחו הודעות. כיבדתי את כולם, גם את אייל, ואמרתי לכולם שהתקדמתי עם מאמנים אחרים. הכל הסתיים בצורה מכובדת ויפה, ולא כמו שאנשים מנסים לצייר. יש בינינו יחסים טובים, ומבחינתי הם יישארו ככה".
הנבחרת עמוסה בשחקנים ותיקים. ערן זהבי לא ילד, ביברס נאתכו, כמעט כל שחקני ההגנה. מה הסיכוי שנראה חילופי דורות כבר בקמפיין הקרוב?
"הגישה שלי ושל המאמן אלון חזן היא שמי שטוב ישחק. שורפים אצלנו שחקנים בגיל 32, אבל אם יש שחקן בן 35 והוא טוב - הוא ישחק. ערן זהבי הוא דוגמה מצוינת. אותו דבר גם לגבי שחקן צעיר. אם הוא בן 20 ומתאים מקצועית אז אין פה שאלה בכלל, וגם אם הוא בן 17, מצידי שישחק. אין פה פחד, ולא מעניין אותי הגיל".
אפרופו זהבי, כמה הנבחרת תלויה בו אם היא רוצה לעשות משהו גדול באמת? אולי התלות גדולה מדי?
"אני לא מאמין במשפטים האלה. גם עלי אמרו את זה בזמנו. ערן הוא שחקן מאוד משמעותי בנבחרת, ובזכות, והוא תורם לחדר ההלבשה ולכדורגל הישראלי בכלל, אבל הנבחרת אף פעם לא היתה או תהיה תלויה בשחקן אחד. לא משנה אם זה ערן, אני, אייל ברקוביץ', חיים רביבו, משה סיני, אלי אוחנה או אפילו מוטל'ה שפיגלר. זה לא יכול לעבוד. בגלל זה קוראים לזה 'נבחרת'.
"רק אם כולם יתרמו, הנבחרת תצליח. קח למשל את הקמפיין של אנדי הרצוג. ערן זהבי נתן מעל ומעבר וכבש המון שערים, אבל איפה הנבחרת סיימה? כמובן שאנחנו צריכים את ערן, והוא חייב לתרום את הגולים שלו, אחרת יהיה לנו קשה מאוד, אבל באמת שצריך את כולם".
הוא נמצא כעת בצומת הדרכים שבו אתה היית בזמנו, לחזור לארץ או להישאר בחו"ל. מה אתה ממליץ לו?
"ערן גולר מדהים שכיף לראות בכל ליגה שבה הוא משחק, אבל עכשיו הוא צריך לעשות מה שטוב לו. אני מאחל לו להמשיך לשחק כדורגל בלי לחשוב מה יגידו, ולעשות רק מה שטוב לו ולמשפחה שלו, כמו שאני עשיתי. שלא יחשבן לביקורות. כשחזרתי בזמנו לארץ אמרו 'הוא מבוגר, הוא צריך לפרוש', וכשפרשתי בגיל 39 אמרו 'הוא רץ, הוא יכול לתרום'. בסוף כל אחד צריך ללכת עם מה שטוב לו".
"תהיה דרך חדשה"
לבניון יש הרבה תכונות אופי בולטות, ושתיים מהן משולבות יחד: עקשנות וכנות. מצד אחד הוא מתעקש לא לדבר על פוליטיקה, ומצד שני הכנות שלו מובילה אותו להתייחס לעובדות, שהן שהקונפליקט הישראלי־פלשתיני נכנס בשנים האחרונות גם לחדר ההלבשה של נבחרת ישראל.
כך, למשל, החלוץ מואנס דאבור העלה פוסט בזמן מבצע שומר החומות, שבו כתב: "האל יתחשבן עם בני העוולה". בהמשך, שחקנים בכירים כמו ערן זהבי ושון וייסמן דרשו עונש מוות למחבלים.
מקבוצת הווטסאפ של הנבחרת דלפו שיחות פנימיות של שחקנים, שמהן עלה שערן זהבי חשב שגם לשחקני הנבחרת הערבים יש אחריות לגנות פיגועים, בטח כאשר השחקנים יחד במסגרת הנבחרת, יהודים וערבים כאחד. השיח בקבוצת השחקנים הבעיר באופן טבעי גם את השיח בתקשורת, וכל זה מונח כעת לפתחם של בניון ואלון חזן.
"המון שנים, כולל אלה שבהן אני שיחקתי, לא היתה בנבחרת פוליטיקה", אומר יוסי. "בשנים האחרונות עושה רושם שהפוליטיקה נכנסה, והיא משפיעה לא טוב על הקהל ועל חלק מהשחקנים. עכשיו תהיה דרך חדשה, שלי ושל אלון, וכולם יבינו מהרגע הראשון שיש סדר אחר. חוקים שלנו. נעשה הכל כדי שהפוליטיקה לא תיכנס לנבחרת, כי אין קשר בינה לבין הכדורגל".
היית במשחק הנבחרת מול רומניה. דאבור כבש צמד, ובכל זאת ספג שריקות בוז. איך אפשר להמשיך ככה?
"לא הייתי כאן כשהעניין הזה התחיל. יש דברים לא נעימים בכדורגל, ונעשה הכל כדי למנוע את זה. יש לי מטרה חשובה, שהיא לחבר את הקהל לנבחרת ולשחקנים, וכאן צריך שזה יקרה. אני עוד לא יכול לפרט מה אני עושה, אבל בקרוב תראו.
"מואנס הוכיח את עצמו כשחקן מצוין מבחינה מקצועית, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שיהיה פה סגל מגובש של אנשים שרוצים לייצג את מדינת ישראל. אנחנו לא אטומים למה שקורה מסביב, אבל רוצים להשפיע איפה שאפשר, ולא איפה שאי אפשר. כולנו רוצים שקט ושיהיו חיים כמו שצריך, אבל אנחנו יכולים להשפיע רק בנבחרת, ופה לא יתעסקו בפוליטיקה ויהיה חדר הלבשה בריא. מי שיכניס פוליטיקה, כנראה שמקומו לא בנבחרת".
מה שקרה בקבוצת הווטסאפ הוא לא פוליטיקה בנבחרת?
"אתם לא יודעים בדיוק מה היה. לשחקנים היו כוונות טובות, ולהם ההדלפה הזו הפריעה יותר מכולם. יש הפרדה בין פוליטיקה לבין פיגועים. אין אדם שלא מגנה פיגועים. תאמינו לי, אני רגוע בעניין הזה. הפוליטיקה לא תיכנס לנבחרת, אין לי ספק בזה, אבל צריך לעשות הפרדה. לגנות פיגוע זה לא להיכנס לפוליטיקה, אלא אל"ף־בי"ת של כל אדם. מי רוצה שיהרגו אנשים? התפקיד שלי הוא לא לנהל את המדינה, אלא לנהל מקצועית את הנבחרת".
אבל כל אירוע כזה גורר גם פוליטיקאים אמיתיים, כאלה שיושבים בכנסת, לרכוב על הסיפור. איתמר בן גביר הגיע למשחק נבחרת, מירי רגב, חברי כנסת אחרים, הכל קשור אחד לשני.
"שהפוליטיקאים יתעסקו בפוליטיקה, יש להם מספיק בעיות משלהם. שלא יתעסקו בנו, בכדורגל. בכל הזדמנות, לא רק בספורט, אנשים קופצים כי הם רוצים להתפרסם או לעשות רעש וצלצולים. שהפוליטיקאים לא יתערבו לנו בכדורגל, ולהפך, אלא אם יש שחקן שרוצה להיות פוליטיקאי, ואז מקומו לא פה. הייתי באנגליה, ושם אף אחד לא צייץ, וגם בספרד אף אחד לא נתקל בפוליטיקה. 12 שנים בחו"ל לא חוויתי אפילו גזענות. היה משחק ידידות אחד במלזיה, ושם שרקו לי בוז כי אני יהודי. זה היה אירוע שולי.
"אתם יודעים מה הכי הרגיש לי גאווה כששיחקתי בחו"ל? כשהייתי מבקיע ואחרי זה בחדשות היו אומרים 'הקשר הישראלי'. אחרי השער שכבשתי עם ליברפול נגד ריאל מדריד בברנבאו, אמרו את זה בכל הערוצים באנגליה. שחקן שמרגיש שזו לא גאווה גדולה בשבילו לייצג את הנבחרת, או אפילו חצי קלאץ', לא מאה אחוז, אלה דברים שיפגעו בנבחרת, ואותו שחקן לא יהיה פה".
לעומר אצילי יש מקום מבחינתך בנבחרת ישראל?
"אני פחות אוהב להתייחס לשחקנים באופן פרטני. לכל שחקן יש את אותו סיכוי להיות בנבחרת, גם לעומר אצילי. יכולים להיות שחקנים שטובים בליגה ולא יתאימו לשיטה בנבחרת, ואחרים שפחות משחקים בקבוצות אבל כן מתאימים לשיטה של הנבחרת, אז נזמן אותם. מבחינתי לכולם יש דף נקי, גם לעומר אצילי".
"המשפחה היא השקט"
בניון (42) נשוי למירית, שאיתה הוא בזוגיות עוד מהימים שלמדו בתיכון "ליהמן" בדימונה. "לפני יומיים חגגנו 20 שנות נישואים", הוא מתגאה, "ובסך הכל אנחנו 27 שנים ביחד. אני זוכר את כל התאריכים שלנו ואיפה הכל התחיל".
השניים עברו המון ביחד מאז הילדות בדימונה, והחברות שהחלה בגיל 15. החשיפה התקשורתית הראשונה שלהם היתה כבר בגיל 16, זוג נערים שיצאו יחד לאמסטרדם כדי לנסות לפתח קריירה אירופית במועדון הפאר ההולנדי אייאקס.
היום, בשנת 2022, זה נשמע כמעט בדיוני שנערה בת 16 תצא יחד עם בן זוגה כדי לכבוש את החלום האישי שלו. במבט לאחור, אולי זה מה שהידק את הקשר ביניהם, והפך אותם לבלתי ניתנים להפרדה. אילנה דיין התלוותה אז למסע של השניים, אבל מאז העדיפה מירית להישאר מאחורי הקלעים.
"אם מירית תעבור ברחוב, אני חושב שאף אחד לא יזהה אותה", מודה יוסי בחיוך. "משפחה זה צד אחד וכדורגל זה צד אחר. לא תראה ראיונות שלה, ופנו אליה לא מעט. אמרתי לה שאם היא רוצה - בכיף, אבל היא אמרה 'הפרסום זה אתה, עזוב אותי מזה'. המשפחה שלנו היא השקט שלנו. יש כאלה שאוהבים את הפרסום, היא פחות".
כמה אחוזים ממה שהשגת בקריירה אתה זוקף לזכותה?
"כמה? זה רק בזכותה. צמחנו לזה יחד מגיל 15. יצאנו יחד לאייאקס בגיל 16 ולספרד בגיל 22, ובנינו את המשפחה שלנו על הדרך. ברוך השם, יש לנו חמישה ילדים, ואם לא היתה לי מישהי תומכת וחזקה - יכול להיות שהייתי מפקשש. מירית היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. לשמחתי, הכרתי אותה בגיל צעיר והצלחנו בזכות החיבור הזה, בזכות שיתוף הפעולה.
"היום, אחרי חמש שנים של לימודים, היא הולכת להיות אחות. בימים שהיא לומדת מהבוקר עד אחר הצהריים אני כמובן עוזר עם הילדים, וזה יקרה גם כשהיא תתחיל משמרות בבית החולים בספטמבר. בשנים האחרונות אני הרבה יותר עם הילדים, לוקח, מחזיר, הולך לחוגים ועושה הכל בכיף.
"זה טיפה מלחיץ להבין פתאום שאתה 27 שנים עם האהבה הכי גדולה שלך. מרגיש קצת שהכל בורח לנו מהר מדי. אנחנו החברים הכי טובים, לא מסתירים בחיים משהו אחד מהשני. כשטיפה קשה לי, אני נכנס הביתה למירית ולילדים והכל נהיה קל, כי אתה מבין מה חשוב בחיים. הם יותר חשובים מכל משבר כזה או אחר שקשור בכדורגל".
היום הוויתור הוא שלך למען הקריירה של מירית?
"אין דבר כזה אצלנו 'שלי' או 'שלה', יש 'שלנו'. היא התחילה ללמוד בספרד, ואז עברנו לאנגליה והיא אמרה לי 'עזוב, בוא נגשים את החלום שלנו', בדגש על 'שלנו', 'בכדורגל, וכשתסיים הכל אני אמשיך'. היא חושבת שזה שאני מצליח זה שלנו, והיא כל כך צודקת. מבחינת האופי לא השתנינו. בן אדם לא יכול לשנות את האופי שלו. בסוף זה מה שיש בך".
אתה אומר שלא השתניתם, אבל יוסי שגדל בדימונה זה לא אותו יוסי של היום, בטח מבחינת האמצעים הכלכליים וכל מה שעברת בדרך.
"אבל כל זה לא שינה אותי כבן אדם. זה שיש לי יותר כסף לא שינה אותי, חוץ מהעובדה שיש יותר נוחות בחיים. לילדים שלי יש יותר ממה שהיה לי כילד, אבל זה לא משנה כי החינוך שלי נשאר אותו הדבר, מה שאומר שצריך לעבוד קשה כדי להצליח, להיות ילדים טובים ומנומסים ולהשקיע בלימודים. מה שכן, יש להם יותר אפשרויות. אני יכול לרשום אותם ליותר חוגים, ואם הם שחקני כדורגל אפשר לתת להם יותר אימונים, בגדים, כל מה שצריך".
סופר, עבודות הבית, סידורים - אתה או מירית?
"היום את הסופר מזמינים דרך האינטרנט הביתה, ואת כל היתר אנחנו עושים ביחד. אם היא מרדימה את הקטנה אז אני מכין עם האחרים שיעורים, ולהפך. דיברנו על זוגיות של 27 שנה, בלי זה איך אפשר? אני לא מאלה שהיו צריכים לישון או משהו כזה. בחיים לא ישנתי צהריים. גם כששיחקתי והייתי בנסיעות עם הקבוצה הייתי יושב בחדר ורואה טלוויזיה. כשהילדים היו תינוקות הייתי רב עם מירית שאני רוצה לקחת אותם או להיות איתם בלילה, והיא היתה מתעקשת".
"אני דימונאי"
כשהוא מדבר על הילדים, רואים שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ. ארבעה מתוך חמשת ילדיהם של מירית ויוסי משחקים כדורגל. מאי (18), הבכורה, משחקת בבוגרות של רמת השרון. בן (15) משחק גם הוא ברמת השרון, וכך גם רוי (11 וחצי), שהוא שוער ברמת השרון. עדן (9 וחצי) משחק במכבי פ"ת, ואפילו לי הקטנה, רק בת 6, כבר נרשמה לחוג כדורגל.
"היום העולם שונה, והחינוך של ההורים חשוב מאוד", הוא מסביר. "מה לעשות, הילדים שלי גדלו בבית של כדורגל והם רוצים לשחק, אז ארבעה מתוך חמישה משחקים כדורגל, כולל מאי הבכורה. אני מסביר להם שמי שרוצה להיות שחקן כדורגל צריך לשבת, לראות וללמוד כדורגל, וכמובן לשחק בכל הזדמנות - ולא בפלייסטיישן. לצאת לשחק עם החברים אחרי בית הספר.
"לשמחתי, גם בימי חופש, הילדים שלי אוהבים לצאת החוצה לשחק עם החברים כדורגל. כל יום יש אימון, ואם אין - עושים תוספת. חוגים וכל מה שצריך. מצד שני, כל זה תלוי בהרבה דברים. לפני הכל, אנחנו רוצים לראות ציונים טובים והתנהגות טובה בבית הספר. בכל תעודה שהם מקבלים אנחנו יושבים איתם, ומנסים לחשוב איפה צריך לשפר ובאיזה מקצוע.
"אנחנו אומרים להם 'אם הציונים יהיו יותר גבוהים, תקבלו יותר', הכל כדי שלא יידרדרו למקומות של הדור העצלן שיושב בבית כל היום עם אוכל מול הטלוויזיה. הבת הבכורה שלי, מאי, שמשחקת ברמת השרון, עומדת להתגייס, והיא תלמידה מאוד חכמה בהנדסת תוכנה. אני מאחל לה שתצליח, ואם היא תרצה להיות שחקנית - אהיה איתה. אם לא, אתמוך בכל דרך שתבחר".
כמה תהומי ההבדל בין הילדות שלך לבין מה שאתה רואה היום כאבא?
"בתקופה שלי הכל היה שונה. היה רק כדורגל. מה היה לי בדימונה? לא היה לנו כסף אפילו לאוטובוס. מבחינתי, החיים היו לסיים בית ספר וללכת לשחק כדורגל עם החברים. זה מה שידעתי ועשיתי. מה שכן, ההורים שלי התעקשו שאהיה תלמיד טוב, ולשמחתי יש לי גם תעודת בגרות, אבל גם השקעתי בכדורגל.
"החלום שלי היה רק לשחק כדורגל. היו ילדים שעניין אותם לבוא עם בגדים יפים לכיתה. אותי לא עניין כלום. לא עניין אותי שאין כסף ושקונים לי בגדים מהשוק, כי זה מה שיכלו לקנות לי. לא הייתי מתבייש, אלא הולך איתם מאושר ושמח. נהניתי מכל רגע. המשפחה שלי עשתה הכל בשבילי. המעט שהיה הושקע בכיוון שלי כי האמינו שאצליח. עכשיו, כשכבר הצלחתי, האושר הגדול הוא להחזיר להם. יש לי עוד שלושה אחים, ומירית היא אחת משישה אחים, אז אנחנו עוזרים לכולם כמה שאפשר, וזה הכיף הכי גדול".
אתה מעריך היום את ההורים שלך אחרת, ממבט של אבא שיודע כמה צרכים יש לילדים?
"מהרגע הראשון שהצלחת אתה מעכל ומעריך מה עשו בשבילך כדי שתצליח. פתאום כל ההשקעה משתלמת, ואיזה מזל שיצאתי שחקן. אבא שלי היה מלווה אותי לכל אימון בטרמפים, ואם מישהו היה תורם משהו קטן הוא היה אומר 'אולי נשקיע בכרטיסייה, שיהיה לו איך ללכת לאימונים'. כל כסף קטן שנכנס היו משקיעים בי, ואני לא שוכח את זה".
בזמן השיחה על הוריו, דודו וזרי, שמתגוררים עדיין בדימונה, משהו בנימת קולו ובמבטו של יוסי משתנה. גם שלושת אחיו מתגוררים בדרום, ומבחינתו כל אחד מהם שותף להצלחה, שכן "הם ויתרו לפעמים על דברים בבית כדי שלי יהיה יותר קל בכדורגל".
תכניס אותנו לבית משפחת בניון. סיפרת על החלוקה בינך לבין מירית, איך זה היה עם ההורים שלך?
"אמא שלי היתה דואגת יותר לצד של הלימודים. יום אחד היא קראה לי 'יאללה, יוסי, קום לבית ספר', ואני שומע את אבא שלי אומר לה 'עזבי אותו, יש לו אימון בצהריים, שינוח היום'. קמתי מהר ואמרתי 'שום לנוח, הכל טוב'. אמא משכה ללימודים, אבא לכדורגל, ואני שמח שבסוף היה גם וגם.
"היתה פעם אחת שחיכיתי עם אבא שלי לטרמפים לתל אביב, למשחק אליפות. לא היה טרמפ, ואבא התחיל לעשות טלפונים לחברים. הוא אמר לאחד מהם 'בוא, אשתתף איתך בדלק, אחזיר לך כסף', גם כשידע שאין לו להחזיר. בסוף באו לקחת אותנו, והגעתי למגרש בתל אביב כשהשחקנים כבר היו אחרי חימום ועמדו לצאת מחדר ההלבשה. המאמן רץ לשופט ואמר לו 'יש שינוי בטופס'.
"עליתי ככה, בלי חימום, בלי כלום, נתתי שלושער ולקחנו אליפות. אתם מבינים מה עשו בשבילי? היו פעמים שהפסדתי אימונים כי לא היה כסף לנסוע, אבל אהבתי כל כך את הכדורגל שלא ויתרתי, ולשמחתי הלך בסדר בסוף. הקריירה הלכה לא רע. הכיף הכי גדול הוא שהמשפחה גאה בך".
אתה גר היום ברמת השרון. מרגיש עדיין דימונאי?
"אני דימונאי. זו גאווה גדולה, ותמיד כששואלים אני גאה בזה. יצאו משם לא מעט אנשים, דידי הררי, אופירה אסייג ואחרים, ואני שומע מאנשים שם שנתתי השראה לילדים, ושאם הגעתי לאן שהגעתי מדימונה - גם אחרים יכולים. זה הפרגון הכי גדול שיכול להיות, ומעניק לי סיפוק אדיר בחיים".
חוזר לליברפול
היום יעלה בניון שוב על הדשא באצטדיון "אולד טראפורד" שבמנצ'סטר, כדי להשתתף במשחק יוקרתי בין ותיקי ליברפול לוותיקי מנצ'סטר יונייטד, אולי שני המועדונים הכי גדולים באנגליה, באירוע שכל הכנסותיו יועברו לילדים. לצדו ישחקו כוכבים כמו דירק קאוט, יז'י דודק, לואיס גארסיה ואחרים, שלבשו יחד איתו את החולצה האדומה של ה"מרסיסיידרס", וביציע יישב בנו, בן, שיראה את אביו על הדשא.
המשחק באנגליה יתקיים שבוע וחצי אחרי שקבוצת עבר אחרת של בניון, מכבי חיפה, הוכתרה לאלופת המדינה בפעם השנייה ברציפות. מעניין לשמוע מה יש למי שעשה את שנותיו הגדולות בארץ במדי הירוקים, אך עזב את הקבוצה בטונים פחות נעימים, לומר על השושלת החדשה שנבנית בסמי עופר.
"מכבי חיפה הוא המועדון ששיחקתי בו הכי הרבה שנים בישראל", הוא אומר. "שיחקתי שם אולי את שש השנים הכי טובות שלי, ולמרות הסיום - ואין טעם לחזור ללמה זה קרה - סיימנו ביחסים טובים. מבחינתי מכבי חיפה היא יענקל'ה שחר, וגם כשסיימתי את דרכי שם המשכנו לשמור על קשר, והיו לנו כמה פגישות בשנים האחרונות, גם עם סגן נשיא המועדון עוזי מור. הכל באווירה טובה.
"לגבי הקהל, אני פוגש אוהדי מכבי חיפה על בסיס יומי, והם מפרגנים וזוכרים את הדברים הטובים. גם לגבי אלה שקיללו אותי, ו־50 או 100 איש שימשיכו לקלל, חלקם אפילו לא ראו או יודעים מה עשיתי בשביל מכבי חיפה. אני יודע בוודאות שרוב הקהל אוהב ומעריך אותי, גם אחרי שעזבתי".
שיחקת גם תחת אברם גרנט. יצא לך לראות את התחקיר על ההטרדות המיניות שנקשרו בשמו לכאורה?
"לא ראיתי את התחקיר על אברם, ואין לי מושג מה היה שם. שמעתי תגובות. אני מאוד אוהב את אברם, ומאחל לו שייצא מזה בצורה הכי טובה שיש. את העיסוק בזה אני משאיר לאנשים שמתעסקים בזה".
את פרשות משה חוגג בטוח ראית.
"עזבתי את בית"ר בזמן, לא?", הוא צוחק. "כשהייתי בבית"ר עשינו עונה מצוינת, סיימנו במקום השלישי וזכינו בגביע הטוטו. ברגע שהבנתי שדברים לא יתנהלו בדרך שאני רוצה החלטתי לקום וללכת, אבל שמרנו על קשר גם אחרי שעזבתי.
"האמת? לא ראיתי את זה קורה. לא היו סימנים מקדימים. אני לא חי איתו בבית, אבל במועדון הכל דפק כמו שעון. לא היה איחור אחד עם כסף. הייתי גם שחקן שם כמה חודשים, והכל עבד כמו שצריך. פרשתי בצורה הכי מדהימה בבית"ר, אבל הרגשתי שאם אשאר לא אעשה את הדברים כמו שאני רוצה ולא אוכל להשפיע. חלק מזה היה גם ההחלטה כלפי רוני לוי. היום אני במקום אחר, מקום שחלמתי להיות בו".
עוד שנתיים נשב כאן ותספר על ההכנות לאליפות אירופה 2024?
"הלוואי, אין אחד שרוצה יותר ממני".
shishabat@israelhayom.co.il
