אקוניס. אני עוד זוכר את אלדד אקוניס מאמן את קבוצת הנוער של בני הרצליה לפני 25 שנה, עם יניב גרין, טל בורשטיין ואורי יצחקי. הוא היושב ראש הכי ותיק בליגה אחרי שמעון מזרחי, משמש בתפקיד עוד מהמילניום הקודם (1999), אחד מהקולות הבולטים גם במינהלת הליגה. לאורך השנים תמיד ניסה להביא את המאמנים הטובים ביותר, ובעיקר פגע בזרים הטובים ביותר (קוקי בלצ'ר, ג'ייסון וויליאמס ולי ניילון רק כדוגמה), בוודאי תחת התקציב הצנוע שהוא מקבל כל קיץ מלני רקאנטי. אני שמח מאוד עבור שניהם שיש להם השנה קבוצה כל כך איכותית, שהציגה משחק מרגש בחצי הגמר, ופירקה את חולון הפייבוריטית, לפחות על הנייר.
אקוניס תמיד חושב מחוץ לקופסה. לא מובן מאליו להחתים את סנדי כהן בהשאלה ממכבי ת"א. לא ממש סביר להחזיר את שון דוסון לליגה אחרי פציעות כל כך קשות. ובטח לא פשוט להחתים סנטר עם שם שמזכיר את הנפילה הכי גדולה של מכבי ת"א בעשור האחרון, ועוד כזה שקולע מהעונשין בזריקת סבתא. אבל אקוניס יחד עם שותפו מהשנה להחלטות המקצועיות - זופר אבדיה - אינם אנשים קונבנציונליים, וההרכב שבנו השנה משחק כדורסל מאוד חכם ומאוד מגוון, שקשה מאוד להגן מולו. והפעולה החשובה ביותר היתה החתמת המאמן, כי אורן אהרוני הוא האס בשרוול של בני הרצליה.
אהרוני. אורן אהרוני גדל בהפועל חולון, בשנים הגדולות של מחלקת הנוער שלה, זו שבנתה עשרות שחקנים לקבוצת הבוגרים. אהרוני שיחק כדורסל עד גיל מתקדם (35), וזכור בעיקר כחלק מהשלישיה החכמה של ותיקי גבעת שמואל, עם משה ברנר ודרור כהן. כשעבר לאימון, אף פעם לא קיצר דרכים, עבד עם כל הגילאים, בנה שחקנים, וחיכה להזדמנות שלו. הוא אסף הרבה מאוד ידע וניסיון, שמתפרצים העונה לשיטת משחק סדורה וניהול משחק חכם וכירורגי.
למשחק הזה הוא הכין את הקבוצה שלו מצוין, והרצליה הלכה בפתיחה לאיש הגדול שלה, שקלע את תשע הנקודות הראשונות. זה נדיר לצפות במחוזותינו משחק עם ביג מן אמיתי, והשימוש של הרצליה באונואקו הוא שירה בתנועה. על כל תגובה של גודס לאהרוני היה קונטרה, ואז גם רה-קונטרה, והמשחק הפך לגארבג' טיים ברבע השני. זה קשה מאוד לרדוף אחרי 20 הפרש, אבל אפילו יותר קשה לשמור על 20 הפרש, ולכן אהרוני, בתבונה רבה, שינה הרכבים והגנות כל הזמן, כדי לשמור על העוררות והבהילות של השחקנים שלו. היה ברור שהרצליה הרבה יותר מוכנה למשחק מאשר חולון, וגם אחוזי הקליעה אמרו את זה. בית ספר לכדורסל של אורן אהרוני, אלדד אקוניס וזופר אבדיה.
חולון. הפועל חולון מאוד התרגשה לקראת המשחק הזה. אם לפני שנה התגייסו האוהדים לממן זר חמישי לקראת חצי הגמר, הפעם הם עזרו אחד לשני כדי לממן כרטיסים ולעזור לכל הצעירים והחיילים להגיע. ולמרות היתרון ביציעים, תצוגת הנפל על המגרש היתה מהממת עד כדי כך, שקומץ מהאוהדים הרשו לעצמם להתעמת עם חלק משחקני חולון ולקלל אותם בזמן המשחק! עם כל ההבנה לכאב של האוהדים, זו בושה, כלימה ושערוריה. אלה אוהדים שלא מבינים את תפקידם ומקומם, ואני מקווה שיתנצלו בפני השחקנים.
אבל אם נבחן בעיניים מקצועיות את חולון, היא קבוצה שבנויה באופן שגוי, ומוגבלת התקפית, כבר עונה שניה. אין לה ביג מן אמיתי, והיא משחקת מסביב לקשת השלוש ותלויה באופן מוחלט בקליעה מרחוק. אם היא לא קולעת לפחות 12 שלשות ב 45% היא לא עוברת את ה 70 נקודות, כפי שקרה ברוב משחקיה העונה. היא קלעה 9 שלשות (רובן רק בסיום) ב 25% והגיעה רק ל 63. החמישיה הנמוכה שהעלה גודס לא התאימה לרמת האגרסיביות הדרושה, והשינוי הגיע מאוחר מדי. ולמרות שרגלנד הגיע לשחק הפעם, חסר עוד גארד יוצר וחודר לידו.
הטעות היתה לא להלביש את אדם סמית', שבמו ידיו העלה את חולון לחצי הגמר, וגם לטופ 16 באירופה, ולהעדיף את מגי, שנמצא בארץ בקושי שבוע, רק בזכות ההתפוצצות שלו בניצחון הקודם על הגרמנים. חולון מתחילה להבין את הצרות של מכבי ת"א, ואת הבעיה של להחזיק קבוצה עם שבעה זרים בחוקים שונים בליגה ובאירופה. היא תעמוד בפני החלטות קשות בקרוב, במיוחד כשרכש איכותי כמו היידן דלטון עוד לא טעם פרקט.
הטעויות של איגוד הכדורסל. הטעות הבסיסית של איגוד הכדורסל היא שינוי מפעל הגביע מעממי ליוקרתי. עצם צמצום המשתתתפות לשמונה המובילות של ליגת העל ביטל את המסורת רבת השנים של משחקים בין קבוצות הליגה הלאומית לליגת העל. לפני עשור עלתה הפועל ת"א מהליגה הלאומית לחצי הגמר והפסידה בנקודה לנתניה, וכך נמנע דרבי בגמר. אבל גם אם תמיד יעלו קבוצות ליגת העל לגמר, עצם המשחקים המעורבים מדליקים את סצנת הכדורסל, מביאים את הקבוצות הגדולות לביקור בפריפריה. אז פעם בשנה תגיע מכבי ת"א לעפולה, הפועל ירושלים להוד השרון, והפועל חולון למעלה אדומים. זה לא נורא, זה נהדר לכדורסל הישראלי כולו.
בנוסף, הדבר הכי גרוע הוא לשנות תכניות בגלל הקבוצות שהגיעו. מרגע שנודע שיהיה דרבי בחצי הגמר, הציפיה להכנסה גבוהה גרמה לרצף החלטות שגויות, אולי גם בגלל המאבק התקשורתי תודעתי בין האיגוד למנהלת והציפיה של האיגוד להחזיר אליו את ניהול ליגת העל. ערב חצאי הגמר היה מאז ומתמיד המסיבה השנתית של הכדורסל הישראלי. ארבע קבוצות בערב אחד. כל מי שאהב כדורסל היה שם. הרגע הכי מרתק היה כשהקבוצות של המשחק השני היו מתחילות לעלות מהמדרגות ולהציץ במשחק הראשון. ואוהדיהן היו מתחילים לעודד את היריביה המועדפת שלהם בגמר.
אבל כל זה ירד לטימיון בגלל הרצון למקסם את ההכנסות, וההחלטה להוציא את כל הקהל אחרי המשחק הראשון ולהחליפו באוהדים חדשים, שישלמו שוב את מחיר הכרטיס הגבוה מדי, והמאוד לא עממי. מה שדורש שעות משחק קיצוניות (17:45 ו 21:15) ולא הגיוניות, מה שהביא בסוף לפיצול הערבים. טעות על טעות. אפשר היה לעשות את זה באופן הרבה יותר חכם ואלגנטי, ולשמור על מסורת ההצגה הכפולה, בעיקר כשכבר אין (לשמחתנו) פיינל פור, וזו ההזדמנות היחידה למסיבה. אז במשחק הזה גם סגרו את היציע העליון. אפשר היה להעביר לאולם קטן יותר, אפשר היה לחלק הזמנות לותיקים וילדים ובתי ספר, להפוך את המשחק לחוויה עבורם. כמו שהרצליה הפכה אותו לחוויה עבור מאות אוהדיה, שמקווים לשחזר את 1995, ולהביא עוד גביע הביתה.
