האיש שלא היה שם: ננו גינזבורג ניצח את הפועל ירושלים מהבית

ההפסד של הפועל ירושלים אמש (חמישי) לפרומיטיי וההדחה מליגת האלופות חידדה כמה סוגיות בוערות אצל המוליכה, ששוב נוחלת כישלון אירופי. זה הזמן לעשות חושבים בבירה.

מה זה מאמן: 

התפקיד הכי חשוב בכדורסל הוא המאמן, והאיש הכי חשוב בסדרה היה ננו גינזבורג, למרות שהשתתף רק וירטואלית בשני המשחקים האחרונים. אז אם במשחק הראשון היה נוכח וחטף בראש, ובשני האחרונים לא נכח והם ניצחו, אז אולי לא צריך מאמן?

הפוך גוטה. הופעת המאמן הנראית לנו הצופים בזמן המשחק, היא אולי 10% מהתרומה הכוללת שלו להצלחה. הקמת הסגל ובחירת השחקנים, עבודת הקדם עונה של חיבורים והתאמות, מציאת חוזקות וסגירת חולשות. הקניית מהלכים אוטומטיים שהופכים לטבע הקבוצה. זהו הבסיס שעליו באה טקטיקה ספציפית למשחקים. ורמת אימון אמיתית של קבוצה נגלית דווקא כשהמאמן איננו. מה השחקנים עושים ללא ההשפעה המיידית שלו.

הפער ברמת האימון הביא לזה שהקבוצה הטובה יותר ניצחה גם בלי ביתיות, ואחרי תבוסה במשחק הראשון. ומברוק למילנקו בוגיצ'ביץ' שהנחיל את מורשתו הטלפונית של ננו. 

עכשיו אני כי ההוא הלך:

הניסוי המדעי שעורכת מעבדת הפועל ירושלים – "בואו נמנה את המנהל המקצועי שאינו מאמן בהוויתו, ולא מעוניין להיות מאמן, ונראה לאן זה יוביל" - הגיע לשיא התצפיות שלו בסדרה הזו. ולפי התוצאה המקווה, הנחת הניסוי נכשלה.

אבל האחריות מתחלקת בין המאמן של ירושלים לבין מי שבנה את סגל הקבוצה. שבמקרה זה הוא אותו אדם, רק בתפקיד אחר. ועדיין, יותם עשה מעל ומעבר, ועצם העובדה שהמועדון באכזבה עצומה אחרי שפתח את הקמפיין האירופי בשלושה הפסדים רצופים מוכיחה את השיפור העצום.

את הסדרה הזו הפסידה ירושלים במשחק השני, כשלא הצליחה לסגור את הסיפור עם יתרון דו ספרתי. למשחק המכריע עלתה ירושלים זחוחה, עייפה ואנמית, ובמקום ללכת לצבע הפגיזה שלשות, כאילו קיוותה לשיחזור המשחק הראשון.

אז אמנם יותם הגיב טוב לפתיחה הנרפית, העלה הרכב נמוך מתאים וסגר בהדרגה את הפער, אבל אי אפשר לרדוף כל המשחק. בטח כשלא עושים כלום בהתקפה, וההגנה רעועה ולא מחוברת. ועדיף להיות חכם ולא פיקח, ובכלל לא ליפול לבור כזה. וכך יותם המנהל המקצועי יצר בעיה שיותם המאמן לא הספיק לתקן עד הסוף. 

בעיית הקו האחורי:

כאמור העבודה הכי חשובה של מאמן היא לחבר בין השחקנים. והקו האדום של ירושלים עובר בין אובאסוהן לאדאמס. שני הגארדים המובילים לא מסוגלים להחליף מסירה. אדאמס בפורמה אדירה אבל אובאסוהן לא מוסר לו. אדאמס חייב לקלוע 30 במשחק כזה. הוא נאלץ לזרוק 20 זריקות קשות, כי לא סידרו לו שום קליעות נוחות. ומי זרק יותר? אובאסוהן זרק 25 פעם!! בעוד אדם אריאל לוהט אבל צריך להתחנן לכל מסירה.

אובאסוהן, הנדוניה העיקרית שהשאיר בירושלים אורן עמיאל, הוא הבעיה המרכזית של ירושלים, ולא מחובר לקבוצה. השיא היה שאדאמס לא הצליח להוציא אאוט מתחת לסל כי אובאסוהן לא ניסה להשתחרר. ואז ההיפך. חסרונו של קלפטריק זעק לשמיים. אבל אומרים שגם הוא הולך. 

בכל זאת יש גם טקטיקה:

ירושלים לא הראתה שום התאמה ליריב. לא היתה כלל טקטיקה אישית. על מי צריך לצאת, את מי אפשר לעזוב. וכך לוחצים את סידורוב רחוק מהסל. או עוזבים את סטפנס לשלשות. הכל הפוך. גם ההרכבים של יותם הרגישו כמו ניסוי וטעיה. וההגנה? עשרות כדרורים בצבע ללא עזרה.

הגנת פיק אנד רול עצלה שעושה חילוף אפילו בלי חסימה, רק הליכה לכיוון, שנוצלה על ידי פרומתיי לשלשות חופשיות וחדירות חכמות בניצול כל מיס מצ'. ולכבוד מפלצות NBA כמו אנתוני בנט, ת'ון מייקר וג'ון אגבונו, מי שניצח את ירושלים היה מירו בילאן הקרואטי – נראה כמו פקיד מס הכנסה, לא אתלט, לא קופץ מעל עיתון הארץ (של אמצע השבוע, לא דבר סופ"ש), לא זורק שלשות.

אבל התמצאות ברחבה כמו של קיש רומנו, שימוש מושלם בגוף ובלוח, והמון חכמת משחק וניסיון. בדקות שלו על המגרש פרומיטיי ניצחו ב-21 הפרש. הכוח שבאיפוק. זו עבודה חכמה של המאמן שהחתים אותו וחיבר אותו בקיץ. יש מה ללמוד. 

מאיגרא רמא:

כנראה שהיינו מדברים וכותבים ומרגישים אחרת לו ירושלים היתה מצליחה לנצח במשחק השני. אבל ככה זה סדרות. הן מחדדות את סינון האיכות. ליבי עם אייל חומסקי וגיא הראל. אחרי המרור של העונה שעברה, הניסיון הראוותני בקיץ עם שחקני NBA לשעבר, ההכרה בכישלון המפואר הנוסף והתגובה המהירה עם החלפת המאמן והשחקנים. ואז כבר הצליחו לנצח במנרסה בהארכה ולזכות בביתיות.

כבר קיבלו קבוצה כמו פרומיטיי בהופעה הראשונה במפעל. כבר הביסו אותה במשחק הראשון. היה מגיע להם קצת נחת ועליה לשלב הבא, לא עוד מפח נפש. והנה, ירושלים מודחת מהצ'מפיונס ליג בפעם השניה ברציפות לפני הטופ 16. מודחת מאירופה בפעם השביעית ב-12 השנים האחרונות. מועדון שהתכתב עם היורוליג, שברשותו ארנה מופלאה, שהגיע לחצי גמר היורוקאפ, החליט לרדת ליגה כדי לבנות מסורת באירופה. בשביל זה שינמכתם? 

ובסופו של עניין, מה התכלית? זה הרגיש לרגע כמו משחק של מכבי תל אביב. אותה שעה, אותה הופעה. בקושי רבע מהדקות ניתנו לישראלים, דקות רבות של חמישיה אמריקנית על המגרש. הקהל אולי קפא אבל לא עודד כמו קבוצה בפליי-אין שנלחמת על העונה האירופית שלה, והלך הביתה לפני הסיום.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אובאסוהן בתפקיד ווילבקין, מכדרר ומאבד, זורק 25 פעם לסל, קולע הכי הרבה, ומפסידים. איפה "יש בנו אהבה" של עדי גורדון? איפה האלטרנטיבה שהובטחה? זו אכזבה לא רק לירושלים, אלא לכל הכדורסל הישראלי.