המלחמה הקשה ברצועה ועוטף עזה מובילה לאחדות והתנדבות יוצאת דופן בעורף הישראלי. אחד ממפעלי ההתנדבות והסיוע יוצאי הדופן מגיעים מגיא הראל, מנכ״ל הפועל ירושלים לשעבר, שהקים מערך שנקרא "ציוד לחיילים" לגיוס ציוד לסיוע לחיילים בדרום, אותו הוא מעביר דרומה לכוחות בשטח.
עבור הראל שביתו עתידה הייתה להשתחרר בעוד כשבוע משירות סדיר ארוך שנתיים ושמונה חודשים אולם נשארה בצבא וחתמה קבע, התרומה לחיילים היא תרומה לאומית במטרה לסייע לכלל החיילים בתקופה המתוחה הזאת. בשיחה עם "ישראל היום" הוא מספר על הפרויקט החשוב שהקים והתחושות שלו בימים אלה. "מרגיש נורא, ימים משוגעים, רע מאוד מה שקורה", הוא פותח.
מה הוביל אותך להקים את המערך הזה שמסייע לחיילים?
"ביום הראשון אף אחד לא הבין מה קורה. ביום השני כבר אנשים החלו להתארגן, לסייע ולהביא תועלת. באותו הזמן התקשר אלי חבר ילדות ואמר לי שיש חבר'ה ביחידה קרבית שחסר להם קצת ציוד, ושאל אותי האם אני יכול לעזור להם לארגן את זה. התחלתי לארגן את הדברים והיתה הירתמות יפה מאוד. פתאום מצאתי את עצמי מקבל עוד בקשה ועוד בקשה ואז כבר התחלתי להפיץ את זה.
"בהתחלה היה בלבול מאוד גדול והמון אנשים שרוצים לעזור בכל מיני רמות, אז לקחתי על עצמי נישה של לעזור בדברים נקודתיים ולפתור דברים נקודתיים בצורת גרילה. יש עוד יוזמות נוספות של אנשים שעושים דברים מדהימים, אבל יש עדיין מקומות גרילה שדורשים מהירות תגובה והרגשתי שיש לי מה לתרום שם, שם אני מנסה לעזור. אני לא לבד, יש איתי אנשים מדהימים וחברים שהתנדבו לבוא ולסייע ואנחנו מוצאים את עצמנו מטפלים בדברים שבחיים לא חלמתי שנטפל. לא חשבתי שהתעסק ברכישת אפודים קרמיים, צ'קלקות לרכבים או אספק פתרונות מגורים ליחידה מובחרת. זה לא משהו שדמיינתי שיקרה".
מתי הבנת שאתה צריך לפעול?
"די מהר הבנתי שיש את הצורך. ראיתי את ההירתמות המהירה של האוכלוסייה האזרחית והבנתי שאני יכול לפנות לכמה אנשים טובים שאני מכיר שרוצים להירתם וככה נעשה כל מה שאנחנו יכולים על מנת לעזור. השותפים העיקריים שלי לפרויקט הזה הם אסף ששון שהיה גם הראשון לדבר איתי על זה ועידו מידן.
"חברתי לעמותה מארצות הברית, מי שנתנה לי את הדחיפה הגדולה ביותר היא שלומית כהן, חברת נפש שלי מעין הבשור שכתבה לי בזמן אמת מה עובר עליהם ואת המצוקה שלהם. היא ארץ ישראל בעיני, אמרתי לעצמי שאני חייב לגרום לזה שהם ירגישו לא לבד. הראשון שקפץ איתי לדרום היה דני בן הדוד שלי. אמרתי לו שאני נוסע לבארי והוא תיקן אותי – 'אנחנו נוסעים לבארי'. נראה שהלחימה עומדת להיות ארוכה ולכן החוסן והתרומה של העורף היא חשובה מאוד, אבל אסור שהיא תיעלם עוד מעט. אם העורף יתעייף אנחנו נהיה בבעיה. אהיה פה כל עוד אני יכול, כל עוד אנשים ימשיכו לתרום ויהיו את הזמן והמשאבים. אני נשאר כל עוד הלחימה נמשכת".
הופתעת מההיענות הגדולה והרצון של כולם לסייע?
"כן, זה ברמה מטורפת, הרבה יותר גבוהה ממה שחשבתי או דמיינתי, לא רק סביבי אלא כל מה שקורה בארץ. קיבלנו מכה קשה ואני מרגיש שיש פה רצון לשקם את הדברים. אני רואה את התגובות של החיילים בשטח כשאנחנו מגיעים אליהם וזה שווה את הכל. לראות את הפנים של חייל שאומר לי שחסרות לו גרביים ואז ללכת לאוטו ולהוציא לו מארז גרביים זה מחזק מאוד. עד עכשיו משכתי כמויות טקסטיל מפוקס בסדר גודל של חנות קטנה בקניון".
יש פחד להסתובב באזורי הלחימה?
"יש פחד להסתובב באזורים מסוימים, בטח בהתחלה שהיו יותר תקריות ויותר ירי. ראיתי מראות קשים, אתה נוסע בכבשים מרכזיים במדינת ישראל ורואה מראות ששמעת עליהם רק בסיפורים ממלחמות".
משהו בעבר הכין אותך לסיטואציה הזאת?
"אני מאוד מעורב במדינה ובמה שקורה. שום תסריט לא הכין אותי למה שקמתי ועשיתי, אבל גם שום תסריט לא הכין את המדינה למצב הזה. מדובר על המוני אנשים שהבינו את צורך השעה והחליטו לעשות מעשה. יהיה פה קשה גם בהמשך, אבל כולנו נקום ונתאושש כי יש פה עם חזק ואנשים שעושים דברים מדהימים. כולנו ביחד נקום על הרגלים ונעשה פה טוב בזכות העם הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו