אחרי שלוש אולימפיאדות רצופות, שאותן זכיתי לסקר וללוות בהן מקרוב את הספורטאים הישראלים, הפעם הרצף שלי נקטע. מה לעשות, כשיש לי שתי מדליות זהב פרטיות וקטנטנות משלי בבית, באולימפיאדה הזו יצא לי לבלות לא מעט זמן גם בסניף טיפת חלב שלהן, בין צפייה בקרב של פיטר פלצ'יק לעוד חבטה של שחקני נבחרת הבייסבול שלנו.
אבל גם מרחוק, לא יעזור כלום, הספורטאים שלנו מרגשים בכל פעם מחדש. אז נכון שאין כמו לחגוג מקרוב את הארד של שחר צוברי כפי שקרה לי בבייג'ין, או להזיל דמעות של אושר בטקס המדליות של ירדן ג'רבי ואורי ששון כשהייתי באולם הג'ודו בריו. אבל כמו שהבנתי שלשום, גם במרחק של אלפי קילומטרים, הצמרמורת בגוף מורגשת היטב כשארטיום דולגופיאט - משהו כמו 60 ק"ג של צניעות וביישנות - גורם ל"תקווה" להתנגן בטוקיו.
כמה פעמים בשנים האחרונות שמענו וקראנו שישראל היא אלופה ב"כמעט" להביא מדליה באולימפיאדות, או אלופת העולם במשחקי ידידות בכדורגל, אבל ברגע האמת, תמיד ראינו מונדיאלים או שמענו המנונים של אחרים רק דרך הטלוויזיה. אבל השבוע הזה בטוקיו, ב"מאני טיים" של הספורט העולמי, מוכיח שעלינו כיתה. אין יותר כמעט. יש הישגים, כאן ועכשיו.
פתאום, מדליה אולימפית בענף חדש כמו טאקוונדו, של אבישג סמברג המרגשת - שרק אלוהים והיא יודעים איך חיילת בת 19 שגרה עם בן זוגה בדירה סופר צנועה ברמלה, מגשימה את חלום הפודיום האולימפי. פתאום, סלאמוויט באיולין־טפרי מציבה את דגל ישראל בגמר ריצה אולימפי, לראשונה מאז אסתר רוט־שחמורוב במונטריאול 76'. פתאום חנה קנייזבה־מיננקו שוב מככבת ברגע האמת ומסיימת שישית בעולם בקפיצה משולשת. פתאום מדליית זהב למתעמל ישראלי בענף "ליבה", אחד מהשלושה הכי חשובים באולימפיאדה. ופתאום נבחרת ישראלית שגורמת לכל הכתבות המוכנות על כישלון משלחת הג'ודו להיזרק לפח, ומרגשת מדינה שלמה עם מדליה, אחרי ניצחונות על מעצמות ג'ודו כמו איטליה, ברזיל ורוסיה.
ואם כבר נבחרת הג'ודו, בואו נתעכב עליהם דקה. כל מי שצפה בקרבות שלהם בשבת, ראה נבחרת מגובשת, רעבה ומלאת רצון לנצח ולהוכיח לכל העולם. לא משנה מי מהגיבורים החדשים היה על המזרן, היה מרגש לראות איך כולם עודדו מהצד את מי שהיה על המזרן, ממש כמו בתחרויות כשהיינו בבית הספר. הרי אם נתחרה עוד 10 פעמים עם היריבות הללו, כנראה שנפסיד ב־9. אבל הרוח הישראלית הביאה את הניצחון האחד הזה, שהביא מדליה לא צפויה.
ואחרי שדולגופיאט שם את החותמת הרשמית לכך שהמשחקים האולימפיים הנוכחיים הם המוצלחים ביותר בתולדותינו, אפשר לפנטז שאולי עלינו שלב בדרכנו להפוך למדינת ספורט נורמלית, אומה שהיא כבר לא "רק" מעצמת היי־טק ורפואה, אלא גם אחת שיש לה מה למכור בענפים המרכזיים באולימפיאדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
