שגב ספורט
רגע ההנפה של איתי שגב, שלקח איתו חבר מועדון עם צרכים מיוחדים, הוא אירוע של אושר ספורטיבי מזוקק ונדיר. הוא החזיר אותי אחורה חמש שנים, לשביתת השחקנים הישראלים. השביתה הזו דווקא ייצרה ליגה עם עוד יותר אמריקנים, ובמיוחד זכורה הגערה של שמעון מזרחי באיתי שגב, שחקן שגדל אצלו בנוער והיה קפטן שלו, שהעז למחות על מספר הזרים.
"יושב פה איתי שגב, ואני לא יודע מה הוא עושה כאן. אני אדבר איתו לאחר מכן לבד". שגב קפא במקומו, מושפל ומאוים כאילו היה עבד של המועדון. ומאז הוא נשא את המטען הרגשי הזה איתו, והנקמה הוגשה קרה. ויפה שהנשיא והשר איפשרו להם להניף בעצמם.
שגב היה צריך לחכות למאמן כמו דג'יקיץ' כדי להיות שוב שמח מכדורסל. כדי לתרום באמת לקבוצה מנצחת. כדי להניף גביע. וכך גם אור קורנליוס, וגם עוז בלייזר, שגם הוא נכווה ממכבי תל אביב. ואפילו נועם יעקב, שהניסיון שהוא רוכש בחודש האחרון במשחקים גדולים שווה את החזרה לישראל מוילרבאן.
הישראלים של ירושלים הם הלב הפועם שלה, והם חלק משמעותי ומרכזי בה. הישראלים של ירושלים שיחקו יותר, קלעו יותר, שמרו יותר מאלה של מכבי, וניצחו. מושלם למעמד גביע המדינה הישראלי. וגם לשחק לעיני האוהדים בבית, אחרי שנים רבות בהן מכבי אירחה באופן בלעדי את האירוע. גם הארנה ראויה לגביע מקומי.
בעימות בין כישרון לחיבור, הפעם החיבור ניצח, והראה שהבדלי כישרון ותקציב אפשר לצמצם כשמכפילים את הכוחות. זה יפה יותר ומלמד יותר. קבוצה שמוציאה קרוב ל 90% מהכישרון שלה, במועדון שעשה שינוי דרמטי מההחתמות החפוזות והמוזרות של העונה שעברה, בלי נבחר מספר 1 בדראפט, ובלי צבא אמריקני. ירושלים ויתרה על הניסיון להיות מכבי תל אביב 2, וחזרה להתמקד בשחקן הישראלי, באוהדים שלה, ובאהבה. מועדון שלם גם אם לא מושלם.
מאמן לחיים
אלכנסדר דגיקיץ' לא עסוק במיקרו-ניהול משחק. לא עושה הצגות על החטאות וטעויות, רק מסביר ומתקן. לא מתווכח עם שופטים, מקסימום זורק מילה עם חיוך. הוא בעיקר מתבונן, מקשיב, וחושב. אין לו שום אג'נדה חוץ מאשר לשים את ההרכב המתאים ביותר בכל רגע על המגרש. הוא מזהה טרנדים שליליים ומשנה אותם, או מזהה סיטואציות חיוביות ומחזק אותן. "אני לא מבין אתכם, כשמישהו לא טוב אתם ישר מחליפים אותו. אני מנסה לתקן".
הוא לא בא עם שום דבר מהבית, ולא מפחד לנסות ולגלות את הקבוצה שלו תוך כדי משחק. הוא רואה בישראלים ערך מוסף, יותר מכל מאמן ישראלי. הבחירה באור קורנליוס כשומר הראשי שלו, מייצרת הוויה של הגנה וסוחפת את כולם לשמור. בפיגור 8:3 הוא זיהה בעיה בהתקפה, הכניס את בלייזר וקרינגטון, ורץ 7:0.
הוא אלוף בציוותים והרכבים מאוזנים, וכך למרות שבסוף הרבע הראשון מכבי רצה 5:0 , הוא כבר אפשר לכל ארבעת הישראלים להשתתף במשחק, להרגיש אותו, ונתן לספידי סמית' קצת לנוח. ואז ברבע השני ירושלים רצה ופתחה את הפער שהספיק לה עד הסיום. הרבה בזכות הרכב שני הגבוהים שלו שניצח גם את שטרסבורג, כשאיתי שגב הוא האקס פקטור, משנה זריקות, חוסם את ניבו. עשר דקות, אפס נקודות, תרמה אדירה לניצחון. רק אצל מאמן כזה זה אפשרי בכלל.
בראיון אחרי בלטה בעיקר הצניעות: "אנחנו קבוצה בינונית, ואני מאמן בינוני, לא יודע איך ניצחנו קבוצת יורוליג. אבל השלם שלנו יותר גדול מסכום החלקים, זו העבודה שלי. כל הכבוד לשחקנים". עוד יהיו ימים פחות מוצלחים למחזיקת הגביע הטריה, אבל היום דג'יקיץ' הוא אלכסנדר הגדול.
הגנה היא שם המשחק
סימנים של הגנה טובה: מחויבות ולחץ על הכדור 24 שניות, הרבה מכות לא נשרקות כי יש כבוד משופטים להגנה טובה, חילופים עקב עייפות ובעיית עבירות. ההגנה היא חלק משיטה ומשנה סדורה, שמייצרת גם חיבור חברתי ותלות הדדית. אם אחד טועה, כולם מקבלים סל יחד. לעצור את מכבי תל אביב על 61 נקודות, על 17 או פחות כל רבע, זו עבודה של קבוצה שלמה.
היריב מאלתר ומתפרק, ואתה רגיל לאינטנסיביות הזו. הביטחון מההגנה משפר את ההצלחה בהתקפה גם כשיש פחות כישרון. לרגעים ירושלים הזכירה את הניקס של פט ריילי: קשוח, חזק, אגרסיבי, אבל עם חיוך.. כשנהנים בהגנה אין לאף אחד בעיה עם זריקות מהירות כמו ההפגזה של ספידי סמית' (5-17), ואפשר לנצח אפילו עם יחס שלילי של אסיסטים לאיבודים (13-14). המקומות בהם ניצחה ירושלים את המשחק היו הריבאונד (41-31) ואחוזי העונשין (78-58). אבל הכל התחיל מהגנת הברזל.
ובמכבי - הפוך
מגיע לירושלים טור נקי עליה, ולא על חולשת מכבי. אבל מכבי תל אביב חשובה לכדורסל הישראלי. היא היחידה שמשחקת ביורוליג, כל שחקן אצלה יקר יותר וטוב יותר (על הנייר לפחות) ממקבילו. אולי את זאק הנקינס מכבי היתה לוקחת כמחליף לגבוהים. אבל זה ההבדל בין קבוצה לאוסף שחקנים. למכבי יש רכז על, שגם כששיחק על רגל אחת (והזכיר את פטריק מהומס), היה מדויק וקטלני.
אבל העזר שלו היה ממש כנגדו. וויד בולדווין ממשיך להצדיק את ההשוואה לראסל ווסטברוק. מהרגע שחזר 6 דקות לסיום במומנטום של מכבי, הוא חירב במו ידיו את סיכויי הניצחון, עם החטאות, חוסר חיבור למשחק, ואיבוד דרמטי שהזכיר את הסיום בוולנסיה. הוא בדיוק טיפוס השחקן הזר שלא הייתי רוצה לראות בליגה, עם כל הכישרון שלו.
עודד קטש שבוי בתפיסת הרכז המכדרר, ורצוי שניים. אבל שיתוף הפעולה הזה לא עובד, והגיע הזמן לבחור. בגלל חוסר שיתוף הפעולה בינהם מכבי היא פחות מאוסף השחקנים שלה. והבחירה ברורה. למכבי תל אביב תהיה החלטה קשה בהמשך העונה לגבי בולדווין, ובינתיים היא תצטרך לשקם את האמון והביטחון. בדקות של פניני ומנקו מכבי ניצחה, אבל דווקא קטש פחות מאמין בישראלים שלו מאשר המאמן היגוסלבי של ירושלים. בעונה הקודמת פוטר ספרופולוס בגלל ההפסד בגביע. כך שמעכשיו, צל כבד.
