נקודת מחצית העונה ב־NBA חלפה, ועדיין ההימורים השני והשלישי הכי פופולריים בווגאס על האלופה הם גולדן סטייט ולוס אנג'לס לייקרס. הווריורס גם במקום השלישי ביחסי הזכייה, וגם הקליפרס מקבלים עדיין יחסים עדיפים על אלה של דנבר.
ואם את כל זה אפשר לפטור בכך שהמהמרים לא נותנים לעובדות לבלבל אותם, אז רק נגיד שהעונה הזו מבלבלת לא רק את מגלגלי הקוביות. כי היא באמת משונה. מצד אחד, יש בליגה 30 קבוצות, אבל רק שלוש עם לפחות 65% הצלחה (הממוצע ב־15 השנים האחרונות הוא יותר מ־5 קבוצות כאלה בכל עונה). ואין אף אחת בכלל בקצב של 60 ניצחונות.
מן העבר השני של הטבלה, רק 4 קבוצות עם פחות מ־30% הצלחה. ובסך הכל, לא פחות מ־19 קבוצות, 63% מהליגה, עומדות על שיעור הצלחה של בין 45% ל־65%. שני שלישים מהליגה - בבטן של הטבלה. זה נתון גבוה היסטורית, שמשווה לליגה מראית עין של שוויוניות - גם אם היא בחלקה הגדול נולדה מהנורמה של לתת מנוחה לכוכבים ולוותר מראש על משחקים רק כי הלו"ז לא נוח.
אז איך אפשר, למען השם, לנסות להבין לאן כל זה הולך? נקודה טובה להתחיל ממנה תהיה להסתכל על העבר, ולנסות להבין ממנו מה אנחנו הולכים לראות קדימה. דרך אחת לעשות זאת היא לזהות דמיון בין הטיימליין של חלק מהקבוצות הנוכחיות לבין מקבילות היסטוריות. כדי להכניס דברים להקשר ואולי קצת היגיון בשיגעון.
למשל, הווריורס של השנה הם קצת דאלאס של 2012. אלופה מכהנת, עם כוכב־על היסטורי בגיל דומה (נוביצקי 33, קרי 34), שהניפה גביע אחרי תקופה של עליות וירידות, ואז פתאום נבלמת ומנצחת רק סביב 50% מהמשחקים שלה. אצל המאבס ההם זה נגמר בהדחה בסיבוב הראשון. לא בטוח שיש הרבה אצל הווריורס שחושבים שהם יכולים להשיג העונה הרבה יותר מזה.
השוואה אחרת יכולה להיות ממפיס מול דטרויט פיסטונס של אייזיאה תומאס באמצע שנות ה־80. בשני המקרים קבוצה אתלטית, מוכשרת, עם אנרגיות וקצב מטורפים, שבנויה סביב רכז מפוצץ ובלתי ניתן לעצירה.
שתי קבוצות שכבר עשו צעדים ראשונים בפלייאוף. אצל הפיסטונס ההם זה נגמר בצמד אליפויות, אבל ביחס למקום שבו הם היו בעונתו ה־5-4 של אייזיאה (המקבילה של ג'ה מוראנט כרגע בסיפור הזה), נראה שלממפיס יש עוד קצת שכר לימוד לשלם.
אפשר גם להרגיז כמה אוהדי סלטיקס ולהגיד להם שזה שאחרי הפסד בגמר הם דוהרים קדימה כפייבוריטים, מזכיר את לייקרס של 2009. השוואה שלא תבוא להם טוב בעין, אבל היי - אל.איי ההיא זכתה אז פעמיים ברצף. לזה הם לא יתנגדו.
דאלאס הנוכחיים הם אולי קצת אוקלהומה סיטי של ווסטברוק או יוסטון של הארדן - קבוצות שבגלל שפיתחו תלות גדולה מדי בשחקן אחד, אף פעם לא באמת איימו על האליפות, אפילו אם עשו גמר אזורי.
ואולי דנבר הם סקרמנטו של תחילת שנות ה־2000, קבוצת עונה רגילה נהדרת עם שחקן פנים מבריק, מוסר נפלא, שאפשר לבנות סביבו התקפה יפהפייה... אבל לגמר זה אף פעם לא הספיק להן.
ומה עם ההווה?
ואם אתם מרגישים שהגענו לרזולוציה גבוהה מדי, אז בואו נחזור למאקרו. שימו לב לזה: אף שרבים (אוהדים ושחקנים/מאמנים כאחד) מזלזלים בחשיבות העונה הרגילה, מאז 1970 רק פעם אחת האלופה סיימה מתחת למקום השלישי בקונפרנס שלה!
זו היתה האלופה המכהנת, יוסטון רוקטס, שב־95' השלימה בק־טו־בק אף שסיימה רק שישית במערב. מלבדה? זהו. 100% ניבוי לכך שהאלופה תגיע ממקומות 3-1 בשני החופים.
אז אולי כל אלה שעוד חושבים שהווריורס או הקליפרס, או במקרה דאלאס, מיאמי או רחמנא ליצלן הלייקרס, עוד מסוגלות פשוט "להדליק את הסוויץ'" ולהתחיל לנצח בצרורות, רק כי עברנו מהעונה הרגילה לפלייאוף - מוזמנים לכייל מסלול מחדש. יש להם כמה חודשים למצוא אפיק השקעה סולידי יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו