לפני המשחק מול איראן, באנגליה דיברו רק על דבר אחד: על ההחלטה של נבחרת שלושת האריות שהקפטן הארי קיין לא יענוד בסופו של דבר את הסרט ועליו המילים ONE LOVE, כדי שלא להסתכן בספיגת כרטיס צהוב - איום ישיר מצד מארגני הטורניר ופיפ"א. בסופו של המשחק, כולם כבר דיברו על דבר אחר לגמרי: השחקנים הצעירים של הנבחרת, ובעיקר שניים - ג'וד בלינגהאם ובוקאיו סאקה, שהובילו את האנגלים לניצחון 2:6 מוחץ.
תקציר המשחק אנגליה-איראן: אנגליה בהצהרת כוונות חד משמעית מתחילה את גביע העולם בניצחון 2-6 משכנע נגד איראן pic.twitter.com/VqYQv2TZJz
— כאן (@kann) November 21, 2022
בלינגהאם בן 19. כלומר, הוא היה אמור לשחק בקיץ עם נבחרת הנוער האנגלית, זו שניצחה את אוסקר גלוך, איליי מדמון וסתיו למקין. אבל בפועל מדובר בכוכב־על.
רוצים לדעת איך הולנד פתחה את המונדיאל? היכנסו לערוץ המונדיאל המיוחד של "ישראל היום" בטלגרם
למעשה, כבר בגיל 16 הוא היה הכוכב הכי גדול של ברמינגהאם סיטי, הקבוצה שבה גדל. בבורוסיה דורטמונד, קבוצתו הנוכחית, הוא השחקן הטוב ביותר, וזה רק עניין של זמן עד שימצא את עצמו באחת הקבוצות הגדולות בעולם. ליברפול וריאל מדריד הן כרגע שתי הפייבוריטיות במרדף אחריו.
אף שהוא השחקן הצעיר ביותר בסגל של גארת' סאות'גייט, כבר די הרבה זמן ברור שאחרי הארי קיין, בלינגהאם הוא השחקן החשוב ביותר של אנגליה. בממלכה מגדירים אותו "generation player", כלומר השחקן שיגדיר את הדור הבא של הכדורגל האנגלי, עד כדי כך.
הערב, במשחקו הראשון בקריירה בגביע העולם, בלינגהאם לא רק היה השחקן הטוב על המגרש, הוא גם הבקיע את השער הראשון של אנגליה מול איראן, השער שפרץ את הסכר. בכך הפך לשחקן הראשון שנולד בשנות ה־2000 שמבקיע במונדיאל. אבל, לא עברו אלא שמונה דקות והשחקן השני הכי צעיר של אנגליה, בוקאיו סאקה, הבקיע את השער השני.
שחקן ארסנל הוסיף לעצמו שער נוסף במחצית השנייה ונבחר על ידי פיפ"א למצטיין במשחק, אבל בלינגהאם היה אתמול מעל כולם באצטדיון חאליפה הבינלאומי.
הניצחון הקליל על נבחרת שהיתה אמורה להיות יריבה הרבה יותר קשה, הרגיע את הרוחות שסערו סביב סאות'גייט אחרי התוצאות הרעות בחודשים האחרונים והירידה לדרג ב' של ליגת האומות, אבל זה כמובן עדיין לא מבטיח לאנגליה דבר. מול וויילס וארה"ב המשחקים יהיו הרבה יותר תחרותיים.
ועדיין, הניצחון המרשים על איראן, היכולת של הצעירים והכניסה המצוינת של המחליפים מרקוס רשפורד, ג'ק גריליש ופיל פודן, כל אלו נותנים לאנגליה תקווה שב־18 בדצמבר, בגמר המונדיאל, יסתיימו סוף־סוף 56 שנות כאב.
ובאשר לאיראן, קשה להבין איך הנבחרת הזו מדורגת במקום ה־20 בדירוג פיפ"א. נראה לי שהאנשים שאחראים לנוסחה שלפיה קובעים את הדירוג צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש. יכול להיות שכל העיסוק במחאות במדינה גרם לשחקנים של קרלוס קיירוש להיראות כמו שהם נראו. הם לא שרו את ההמנון, שמעו שריקות בוז מצד האוהדים שלהם והראש שלהם כנראה היה במקום אחר.
עם זאת, מלכתחילה המאבק של איראן לא אמור להיות מול אנגליה, אלא מול וויילס וכמובן ארה"ב, "השטן הגדול". השאלה היא אם האיראנים יצליחו לשים מאחוריהם את כל מה שקרה להם ב־117 הדקות מול אנגליה (27 דקות של תוספת זמן). האמת? אני בספק גדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו