משהו חדש מתחיל: סיבות לאופטימיות בנבחרת ישראל

נבחרת ישראל הגיעה לאלבניה, אחרי התיקו הביתי מול איסלנד, במשחק שהיו בו הרבה דברים טובים ושתי הופעות בכורה מרשימות, כדי לנסות לשנות את מאזן החוץ העגום מול נבחרות בדרג שלנו ומעלה. למעשה, ניצחון החוץ האחרון המשמעותי של הנבחרת היה מול אותה אלבניה, לפני חמש וחצי שנים בעידן אלישע לו, כשניצלנו 2 כרטיסים אדומים של המקומיים עד לדקה ה-55 (דג'ימסטי וברישה, ששיחקו גם אתמול), כדי להביס אותם 0:3.

אלון חזן, המשיך לשחק במערך התקפי של 4:3:3, עם שני מגנים מהירים שמצטיינים התקפית, כשהוא מבצע שני שינויים בהרכב ביחס למשחק בסמי עופר. מחמוד ג'אבר, פריצת העונה ממכבי חיפה, החליף בקישור את בן קבוצתו, מוחמד אבו פאני, ושון וייסמן, נכנס לעמדת חלוץ ה-9 במקום מואנס דאבור. 

האלבנים פתחו במערך של 3 בלמים ושני חלוצים, כשהבולט ביניהם הוא ארמנדו ברויה (שנתון 2001, כמו ליאל עבאדה), חלוץ ששייך לצ'לסי ועשה עונה נהדרת בסאותהמפטון.

אז קבלו שלושה דברים שאפשר לקחת מהמשחק האחרון של הנבחרת:

1.מהפכת הצעירים של חזן נותנת הרבה תקווה ומראה כמה חשוב, שמאמן כדורגל יעבור דרך קבוצות צעירות, כי התהליך הזה שהוא עובר (מעבר לאפשרות ללמוד מטעויות בתפקיד פחות לחוץ), נותן לו את האמונה וההבנה, שאפשר לתת קרדיט לשחקן, לפי יכולתו ללא קשר לגילו או ניסיונו.

מחצית משחקני השדה שפתחו אתמול הם בני 23 ומטה. סולומון (99), ג'אבר (99) (הופעת בכורה נהדרת בהרכב, למרות הפנדל), קארצב (00), עבאדה (01), ליידנר (02). תוסיפו להם את פרץ, גולדברג ווייסמן, ששלושתם בפיק של הקריירה, נבחרת נוער שעלתה לאליפות אירופה ונבחרת צעירה שעלתה לפלייאוף ותקבלו הרבה סיבות לאופטימיות לגבי העתיד.

2. מנור סולומון – הנבחרת הגיעה לטורניר הזה ללא הכוכב הכי גדול שלה, ערן זהבי וכשהשחקן הכי מוכשר בדור החדש, מנור סולומון, לא שיחק במסגרת רשמית שישה חודשים ונכון להיום לא ברור איפה הוא יהיה בעונה הבאה. היו חששות שסולומון לא יגיע בכושר, שאולי יתקשה להשלים 90 דקות ושיהיה קצת חלוד בפעולות עם הכדור. אז חששות לחוד ומציאות לחוד.

העובדה שסולומון תופקד בנבחרת סוף סוף בתפקיד הטבעי שלו, כנף שמאל, ושמאחוריו משחק מגן עם יכולות התקפיות אדירות, הפכו את אגף שמאל של הנבחרת לכזה שכל נבחרת שתשחק בעתיד מול ישראל תסמן את הסגירה שלו כמפתח לניצחון.

אגף שמאל של נבחרת ישראל סיפק את כל ארבעת השערים של הנבחרת של חזן (ליידנר שני בישולים, מנור שני שערים ובישול). אתמול, השער הראשון של סולומון הוא בדיוק מה שהאגף הזה יכול לתת במעברים מול נבחרות מדרג גבוה. אם מנור ימשיך להציג את היכולת הזאת, לנבחרת יש המון סיבות לאופטימיות, כי מבחינת כישרון, מנור הוא כישרון שצומח פה פעם בדור.

3. מאמן עם ראש פתוח – אחת הבעיות שהיו לנו בטורניר הקודם תחת ווילי רוטשטיינר הייתה ניהול המשחק והתגובות של המאמן לשינויים (או יותר מדויק, חוסר התגובות). רוטשטיינר הכין נהדר את הנבחרת לרוב המשחקים, אבל כשהנבחרת נקלעה לצרה, או לחילופין שהנבחרת היריבה הייתה משנה מערך או טקטיקה, לא הייתה לו תוכנית ב' והייתה גם תחושה שהחילופים תוכננו מראש ללא קשר למתרחש על המגרש.

אצל חזן, משחק שני ברצף, אנחנו רואים את ההפך המוחלט. מול איסלנד, חזן שינה פעמיים את המערך ועשה חילופים התקפיים שהביאו את השוויון וכמעט גם את הניצחון. מול אלבניה הוא הגיב נהדר למשחק במחצית כשהוציא את קארצב המוצהב, הכניס את ספורי, הוריד את פרץ מדרגה ושינה מבנה בקישור (עבר לקשר אחורי יחיד). מעבר למסר ההתקפי, חזן גם ידע שנצא יותר קדימה והוא לא יכול שהקשר שמשחק לפני הבלמים יהיה עם צהוב. וגם הפעם, החילופים הוכיחו את עצמם והיוו חלק גדול מהמהפך במחצית השנייה.

עכשיו הפנים למשחק מול איסלנד, כשאלון חזן ויוסי בניון יודעים היטב שתוצאה טובה ברייקיאוויק, יכולה לקרב אותנו מאוד לראשות הבית. המשחק באיסלנד לא יהיה פשוט, בטח אם ניקח בחשבון שהאיסלנדים נחו ואנחנו מגיעים אחרי מאמץ גופני ומנטלי משמעותי.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אבל הגישה הטובה של הצוות והשחקנים, הסגל המאוזן והסימנים הטובים שראינו גם אחרי התיקו בבית מול האיסלנדים, נותנים הרבה סיבות לאופטימיות. מגיע לנבחרת שלנו לסיים את סשן המשחקים הזה עם חיוך, כי יש תחושה שמשהו חדש וטוב מתחיל עכשיו ולא מגיע להם לסיים את המשחקים בתחושה חמוצה.