אמריקה נגד האיסלאם הקיצוני: החירות תנצח

באחרונה השתתפתי בהפקת הסרט "תשעה ימים ששינו את העולם". הוא מספר בין השאר על ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בפולין בשנת 1979. העם הפולני סיכם באותה עת 10 שנים של מאבק נגד הדיקטטורה ופיתח מוטו, שלדידי מהווה את הליבה של מה שאמריקה זקוקה לו בעתיד הקרוב.

הסיסמה שלהם היתה קצת מוזרה: "פולין, תהיי פולין. התוצאה של 2+2 חייבת תמיד להיות 4". אלא שלאמיתו של דבר האמירה הזו התחברה לשני דברים: להכרה במציאות ולחשיבות שבאמירת האמת.

אלבר קאמי כתב בספרו "הדבר" כך: "היו זמנים שבהם אדם מצא את מותו לאחר שטען כי 2+2=4, כיוון שהרשויות לא היו מסוגלות להתמודד עם האמת". לדעתי, הדיון על ביטחון לאומי מייצג לא במעט את רמת הלחץ של הממסד להימנע מאמירת האמת.

בספרו "1984" מתאר ג'ורג' אורוול כיצד חוקר סאדיסט מסביר לנחקר שעובר עינויים ש"אם המדינה קובעת כי 2+2=5, אזי זה באמת שווה 5. אם המדינה מכריזה 2+2=3, אזי זה באמת שווה 3". ובכן, מנגנון הביטחון הלאומי והמוסדות האינטלקטואליים של ארה"ב יכולים ללמוד מקריאת מאמרים של אורוול וחשיבה עליהם.

* * *

ארה"ב עומדת היום בפני שלושה אתגרים דרמטיים הקשורים לביטחון לאומי. הראשון הוא איום איסלאמי רדיקלי שבו יתמקד כאן הדיון. האתגר השני הוא ניהול תחרות מוצלחת מול סין והודו על מנת שארה"ב תשמור על מעמדה ככלכלה הגדולה והיצרנית ביותר בעולם, מה שיאפשר לתמוך במנגנון הביטחון הלאומי שלנו. האתגר השלישי הוא התמודדות עם ההשפעה ההרסנית של המערכת הסוציאליסטית-חילונית.

אלא שכעת אני מתמקד באיום של האיסלאם הקיצוני על הישרדותה של אמריקה.

* * *

31 שנים לאחר המהפכה באיראן ותשע שנים אחרי מתקפת 11 בספטמבר על מרכז הסחר העולמי אשר גבתה את מספר הקורבנות הגדול ביותר על אדמת אמריקה מאז 1865 - אנו עדיין לא מסוגלים להתמודד עם האתגר שעומד בפנינו.

בכל שנה גוברת הסכנה. חישבו על זה: מתי למדנו שהיה מחבל במטוס מעל דטרויט? כאשר הפצצה לא התפוצצה אבל מכנסיו של המחבל העלו עשן. מתי גילינו שהיתה פצצה בטיימס סקוור? כאשר הפצצה לא התפוצצה ומוכר טי-שירטים הלך לכיוון שוטר.

מנגנון הביטחון הלאומי שלנו נכשל לחלוטין, אבל לא נעשתה הערכה כנה של הכישלון, ואף אחד עוד לא פוטר למרות למרות שמדובר בשערורייה לאומית.

אמריקה נמצאת בסכנה של אסון קטסטרופלי בבית, וזוהי מציאות שהאליטה שלנו מנסה להסתיר מפנינו.

די ברור כי ממשל אובאמה עיוור בזדון מול טבעם של האויבים המאיימים על אמריקה. לא מדובר בבורות אלא במאמץ נחוש להתחמק מהמציאות. זה לא צריך להפתיע אותנו: סירובו של השמאל לגלות את האמת בנוגע לאיום האיסלאמי מקביל לדפוס בן 70 השנה של אינטלקטואלים מהשמאל שסירבו לראות את האמת ביחס לקומוניזם הסובייטי.

מה שאני עומד לספר ברור כמו 2+2=4. הבעיה היא שאינטלקטואלים מהשמאל, כמו גם קובעי המדיניות שלנו, מנותקים לגמרי מהמציאות. בכך הם מסכנים את האומה שלנו.

אני אומר את הדברים מתוך דאגה עמוקה שנמשכת זמן רב. הבה נהיה ברורים: זוהי אינה מלחמה רק בטרור. זהו מאבק באיסלאמים קיצונים בתצורתם המיליטנטית והסמויה. על מנת להבהיר את כוונתי, התצורה המיליטנטית מאמינה בשימוש בכוח צבאי כזה או אחר. התצורה הסמויה מאמינה בשימוש בתרבות, אינטלקטואליות ופוליטיקה.

אלא שהיעד הסופי של שניהם זהה: המלחמה בשם השריעה, המסגדים והקנאות הם לב ליבה של תנועת האויב שממנה הטרוריסטים שואבים את כוחם. זה הזמן לנהל דיון לאומי בנושא, ואחד הדברים שאני עומד להציע הוא חוק פדרלי ששום בית משפט בשום מקום בארה"ב תחת שום נסיבות לא יהיה מוכן לשקול את השריעה כתחליף לחוק האמריקני. נקודה.

בתצורתה הבסיסית, השריעה כוללת חוקים קיצוניים ונוראיים. כך למשל, במסגרת מאמציה להפיס את דעת הקהל העולמית, הסכימה איראן ברוב נדיבותה שאישה שהורשעה בניאוף לא תיסקל למוות, אלא תוצא להורג בתלייה. זו היתה התמתנות.

אני קורא לכל חברינו מהשמאל שתומכים בזכויות ההומואים והלסביות. שימו לב, העונש בשריעה הוא הוצאה כואבת להורג. העובדה שאין לשמאל שלנו בארץ שום הכרה בכך, תוביל יום אחד לכתיבת מאמרים רבים בנושא.

האם זה רחוק מכאן? בניו ג'רזי אישה הגישה בקשה לצו הרחקה מבעלה שהיכה, עינה ואנס אותה, כמה פעמים, כמה שעות בכל פעם. בית המשפט המחוזי פסק כי הבעל אינו אשם כיוון שלפי פרשנותו את השריעה, המעשים הללו הם חלק מזכויותיו. למזלנו בערכאה הבאה קבע בית המשפט לערעורים שמדובר בשטויות.

מדובר בהתנהגות נוראית שלעולם לא נוכל להיות סובלניים כלפיה. ובכל זאת, יש שופט אמריקני כל כך מבולבל שלא היה מוכן להחיל על האנס האלים את החוק האמריקני.

הלאה. נקרא את תגובתו של הגנרל ג'ורג' קייסי על המחבל בפורט הוד: "עלינו להיות זהירים כיוון שאיננו יכולים לקפוץ עכשיו למסקנות המתבססות על קטעי מידע קטנים המגיעים לידינו". הטרוריסט הזה נשא בארנקו כרטיס שעליו כתוב "חייל האיסלאם". אבל הממשל אומר כאן, כמו בכל פעם: "אנחנו לא יודעים מהו המניע".

* * *

המקרה המדהים יותר, שהוא הוכחה לעיוורון המכוון של ממשל אובאמה, הוא המחבל מחג המולד בדטרויט. כשאביו דיווח בניגריה על דאגתו מההקצנה של בנו, שהוא נעלם וייתכן שהוא במחנה של מחבלים - הוא גם המליץ שארה"ב לא תעניק ויזה לבנו. האב הוא בנקאי מכובד שאכפת לו מארה"ב ורוצה לעזור לנו.

שמו של הצעיר התווסף לחצי מיליון השמות האחרים במאגר המידע, ובגדול נשכח. וג'ון ברנן, יועץ בכיר לנשיא לביטחון פנים, אמר בטלוויזיה: "לא היתה אף פיסת מודיעין, אקדח מעשן, שטען כי מר עבד אל-מוטלב מתכוון להוציא לפועל התקפה במטוס". מדהים: אם האבא של הטרוריסט הגיע אל הסי.איי.אי כיוון שחשש כי בנו הוא טרוריסט, מה עוד אתה צריך? עם הגישה הזו, לעולם לא יהיו לברנן מספיק ראיות.

אני רוצה לערוך השוואה בין הבלבול המוחלט המאפיין את ממשל אובאמה ונציגיו הבכירים הנכנסים להלם בכל פעם מחדש כשפורץ משבר - לבין הבהירות של ממשל פרנקלין דלנו רוזוולט וזה של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה.

ביום הפלישה לנורמנדי, הנשיא רוזוולט עלה לאוויר בעשר בלילה ברדיו הלאומי והוביל את האומה בשש וחצי דקות של תפילה. זהו משהו שמעט מאוד ליברלים מודרניים יודעים להעריך. וכך הוא אמר: "הבנים שלנו, גאוות העם שלנו, משקיעים כעת מאמץ אדיר במאבק להגן על הרפובליקה שלנו, הדת שלנו, התרבות שלנו, ולשחרור האנושות מסבלה". הנה אדם שאינו מבולבל לנוכח הסיכונים והמטרה.

ואילו וינסטון צ'רצ'יל אמר לעם הבריטי בבהירות על אותו קרב, "בקרב זה תלויה הישרדותה של הציוויליזציה הנוצרית".

פעמיים במאה ה-20, מול הנאצים ומול הסובייטים, נאלצנו לעשות מה שהיה צריך. במקרה הראשון זו היתה מלחמה אלימה וקצרה בממדים עצומים, ובמקרה השני היה זה מהלך בן 44 שנים ובעיקרו לא אלים. עשינו את הנדרש מאיתנו על מנת לשמר את הציוויליזציה שלנו ולהתעמת עם אויבינו. אבל כעת המלחמה לא ברורה לנו, ולא ברור לנו כיצד למקד את האנרגיות.

ובכן, ישנן שלוש חזיתות מכריעות בקונפליקט הנוכחי. החזית המרכזית היא ארה"ב. אם לא ננגן על ביטחון הארץ הזו - נפסיד. החזית השנייה היא אירופה. זהו המודל של המלחמה הקרה. אם לא נתעקש להביס את האיסלאם הקיצוני באירופה, בטווח הרחוק נפסיד. החזית השלישית היא המזרח התיכון.

הבעיה היא שעדיין לא התחלנו להילחם ושאנו אפילו לא מבינים את מהות המאבק. ניקח למשל את ההצעה להקמת מסגד באתר מרכז הסחר העולמי. המקום צריך להיות אנדרטה לזכר קרב, כי זה היה שדה קרב שבו ניסו לגדוע את אמריקה. אני מאמין שיש לבנות מחדש את מרכז הסחר העולמי בדיוק כפי שהיה דקה לפני שהותקף. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה אפס בלבול במקרים כאלה. היינו בונים זאת מחדש בתוך 18 חודשים. אז הבנו איך לעשות דברים. דמיינו מה היה קורה אילו היינו אומרים עוד באותו יום: "זה ישוב להיות כשהיה, ובמהירות האפשרית".

במקום זאת, אנו לכודים בדיונים, בבלבול, בשלומיאליות הפוליטית שלנו. עכשיו מספרים לנו שבמרחק כמה בלוקים משם אולי יקום מסגד בן 13 קומות. ובכן, מדובר באקט פוליטי ולא דתי. אקט של ניצחון.

אני רוצה להיות ברור. יש יותר מ-100 מסגדים ברחבי ניו יורק. לו היו בונים את המסגד והמרכז הקהילתי בדרום הברונקס הייתי לגמרי בעד זה.

המסגד בגראונד זירו אמור להיקרא "בית קורדובה". ובכן, קורדובה היא עיר בספרד שבה הצבא המוסלמי הכובש בנה מסגד על גג כנסייה. אתם חושבים שהם בחרו את השם באופן אקראי? לא, הם סמכו על כך שחציינו בורים והחצי האחר ביישנים מכדי לקום ולעמוד מולם.

נמאס לי מההטפות לגבי חופש דתי. אני לא שומע אף אחד מהאנשים שתומכים בהקמת מסגד בצמוד למרכז הסחר העולמי קם ואומר "המלך הסעודי צריך לבנות כנסייה ובית כנסת בריאד". בכל שטחה של ערב הסעודית אין אף לא אחד מאלה. אפס. שם זה לא חוקי לנוצרי או ליהודי אפילו ללכת בעיר. אבל באותה עת, יותר ממחצית המסגדים בארה"ב מוחזקים על ידי אותה ערב הסעודית.

הגיע הזמן שאנו במערב נקום ולומר "מספיק". אנו לא צריכים לשמוע הטפות מאנשים המייצגים מערכת רודנית ומאלה שמממנים את אלה שרוצים להרוג אותנו.

* * *

אפגניסטן היא שדה קרב מאוד חשוב, אבל 90 אחוזים מהבעיות שם אינן צבאיות. העובדה שאנו נמצאים בארץ זו כבר כמעט שמונה שנים, ולא הצפנו את המדינה בכבישים; לא הבטחנו שלכל אפגני יהיה טלפון נייד; לא נקטנו צעדים לקראת מודרניזציה של החברה; לא פיתחנו תוכנית לעזור לחקלאים להפסיק לגדל סמים.

לעומת זאת, הבה נחשוב על מה שעשינו אחרי 1947. אמרנו אז שאנחנו מתמודדים עם איום סובייטי אמיתי ברחבי העולם. המציאו את הסי.איי.אי, את פיקוד האוויר האסטרטגי, את נאט"ו. היינו צריכים לבנות מחדש את אירופה לפי תוכנית מרשל, ליצור מומנטום לשינוי מדעי, טכנולוגי, כלכלי ופוליטי כך שרוסיה תהיה מבודדת ולא תהיה מסוגלת להתחרות.

הרגע שהכי הדאיג אותי היה כשהנשיא החל לדבר על נסיגה ביולי 2011. בעצם ציון תאריך הנסיגה יש פוטנציאל המעודד את אויבינו להחזיק מעמד, ומעודד את בעלי בריתנו לעזוב ולפחד מכך שאנו נחתוך ונברח. הדבר מזמין תבוסה הרת אסון שיהיו לה השלכות ברחבי העולם בגלל ההשפעה על המוראל של איסלאמיסטים קיצוניים.

חייבים להכיר בכך שניצחון על איסלאם קיצוני הוא תהליך ארוך. הדבר אינו תואם את המודל שלנו למלחמת בזק של שנתיים או שלוש או ארבע שנים. לכן אני משתמש במלחמה הקרה כאחת האנלוגיות; לקח 44 שנים, שרובן היו לא אלימות, אבל מאוד אינטנסיביות.

הנשיא בוש זיהה במדויק את המצב בנאום "ציר הרשע" בינואר 2002. הוא הגדיר נכון את ציר הרשע - איראן, עיראק, צפון קוריאה. אבל איך זה ששני חלקים של ציר הרשע עדיין מייצרים נשק גרעיני? כי הבטנו וחשבנו: בעיה גדולה מדי.

אם הארי טרומן היה נוהג כך, כל העולם היה היום קומוניסטי. אם היה עושה זאת פרנקלין רוזוולט ב? 41', היפנים והגרמנים היו מנצחים.

ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם אנו צריכים לקום ולומר: או קיי, אמור לי מהו גודל הבעיה, ואני אלך ואמצא פתרון גדול יותר מהבעיה. זוהי גדולתם של האמריקנים: אנו יוצרים פתרונות גדולים יותר מהבעיות.

* * *

ישנם רגעי מפתח בהיסטוריה שלמען האמת כבר חווינו אותם. זה קרה כאשר וושינגטון חצה את הדלוור עם צבא מוכה שהצטמצם ל-2,500 איש. לשליש מהם לא היו מגפיים. הם עטפו את רגליהם בשקי יוטה - ולא עצרו. הם צעדו תשעה מיילים בשלג ובקרח, משאירים אחריהם שובל של דם.

סיסמתם בלילה ההוא היתה "ניצחון או מוות". כשהם עלו על הסירות לחציית הנהר באותו לילה, וושינגטון דאג שקציניו יקראו עלון שכך נאמר בפסקה הפותחת שלו: "אלו זמנים שבהם עומדת בניסיון נשמתם של גברים. חייל הקיץ ופטריוט השמש הזורחת, צריכים בשעת משבר זו להתמקד בשירותה של מולדתם. זה אשר יעמוד בכך עכשיו - ראוי לאהבה ולהוקרה". שבועיים לאחר מכן, לוושינגטון היו כבר 15 אלף מתנדבים שהמשיכו את המהפכה.

ארבעה עשורים ושבע שנים אחרי שוושינגטון חצה את הדלוור - נשא לינקולן את הנאום הקצר המפורסם ביותר בהיסטוריה האמריקנית, בגטיסבורג: "אנו ששרדנו בחיים מחויבים להתמסר למשימה שאלה שקבורים כאן לא סיימו, המשימה שהם לחמו עבורה באצילות כה רבה. לעם הזה, תחת האל, תהיה לידה חדשה של חירות, כי הממשלה של העם, בידי העם, למען העם - לא תיכחד מן העולם".

ניצחון השריעה יביא לקיצה של הממשלה שאותה תיאר לינקולן. אני רוצה לומר בפשטות כאמריקני: אלו הם זמנים קשים. הדבר תובע מאיתנו לומר את האמת, לבחון בזהירות אסטרטגיה לאומית רחבה, ולהתחייב מחדש לחירות. זה גם דורש מאיתנו לומר לאיסלאמים קיצוניים - כפי שאמרנו לממשלה הבריטית, כמו שהכרזנו מול גרמניה הנאצית, וכפי שהבהרנו לבריה"מ - החירות תנצח.

* * *

ניוט גינגריץ' הוא מהמנהיגים הרפובליקנים הבולטים בארה"ב ורבים מקווים שיציג את מועמדותו לנשיאות. סופר פורה, שספרו האחרון הוא "להציל את אמריקה", פרופסור לשעבר להיסטוריה ותומך נלהב של ישראל. כיהן כיו"ר בית הנבחרים בשנים 1999-1995 והיה אחראי לחקיקה שקראה להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים. המאמר מבוסס על הרצאה שנשא באחרונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו