בפעם הבאה שח"כ איימן עודה יקרא למיגור הפשיעה ביישובים הערביים, או יבקש אבטחה בעת הפגנה שיקיים בחיפה, אולי כדאי לשלוח אליו את השוטרים שאליהם הוא פנה כדי ש"יזרקו את נשקם".
מה מניע את החבר הכנסת הקומוניסט, איש חד"ש, להצהיר הצהרות שלא היו מביישות את הקיצונים שבתנועה האסלאמית או בבל"ד? התחזות ללאומן, זו התשובה. שנים ארוכות שהקומוניסטים בכלל, גם בישראל וגם ב"שטחים", מואשמים שאינם מיליטנטיים מספיק ואינם פועלים דיים למען המאבק המזוין של הפלשתינים, אלא "מסתפקים" בהפגנה, ביידויי אבנים ובקבוקי תבערה. רפיסותם, בעיניהם של חלק מערביי ישראל, הביאה לפיחות בתומכיהם ולהתרחקותם מהרחוב הערבי.
ראשי בל"ד, רע"מ ותע"ל בוודאי מתפוצצים מצחוק למשמע הצהרתו של עודה, המנסה לקושש באמצעותה עוד כמה קולות. אפילו הם הסכימו לכך שצעירים ערבים ילבשו את מדי המשטרה ויאחזו בנשק כדי למגר כמה תופעות קשות במגזר. בעצם גם עודה היה בעד, אבל מתברר שהוא תומך רק בשוטר ערבי מזוין ואמיץ לב שמאתר מחבל או נשק שמאיים עליו או על הציבור שלו. במחבל נושא נשק שרוצח יהודים, לגרסת עודה, שיטפל רק שוטר יהודי.
אלא שהסוגיה רחבה מעט יותר. ראשי המפלגות הערביות חוטאים בחוסר ידע לגבי ההיסטוריה של גיוס ערבים למערכת הביטחון הישראלית. ב־1954, כאשר הוצא צו גיוס כללי לצעירים ערבים, ההיענות היתה נרחבת, אולם לא בשלה לכדי מעשה. ראוי להדגיש: לא מנהיגי הערבים בישראל - כפי שהפוליטיקאים הערבים מנסים לצייר - הם שמנעו את הגיוס ההמוני לצה"ל ולכוחות הביטחון האחרים, כי אם הממשלה דאז, שנבהלה מעוצמת ההתנדבות וחששה שמדובר בתכסיס של גיס חמישי. אי־הגיוס הזה הוא אחד ממעצבי יחסי היהודים־ערבים בעשור הראשון ולמעשה עד היום, והוא שציב את הצעירים הערבים בעמדות נחותות לעומת הצעיר היהודי. החברה הערבית נידונה בשל כך להיות מחוץ למערכת החִברות (סוציאליזציה) העיקרית במדינה.
זכיתי ללמד ולהדריך קבוצות של ערבים ישראלים במסגרת המשטרה ולמדתי להעריך כיצד, חרף כל הקשיים הרבים הניצבים בפניהם, מצליחים צעירים אלה, נשים וגברים, לתפקד ולהצטיין במדי מג"ב והמשטרה. לא הופתעתי מאומץ ליבו של רס"ב אמיר ח'ורי ז"ל. יש עוד רבים שלא יהססו ללכת בדרכו ולהתעמת עם טרוריסטים שפלים, גם אם הם מ"בני עמם". בעבודתי אני נחשף לעוד ועוד צעירים ערבים, המחפשים דרך להשתלב בחברה באמצעות שירות צבאי או משטרתי משמעותי. רק מגבלה של כוח אדם ואמצעים מונעת את קליטתם.
מצד שני, היחידים העומדים וקוראים כיום לאי־גיוס צעירים ערבים לכוחות הביטחון, לאי־הצטרפותם לשירות הלאומי ואף הקהילתי ועתה ל"זריקת הנשק ולאי־התגייסות" - הם הפוליטיקאים הערבים דוגמת עודה, שהתנגדותם וסרבנותם - אומנותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו