רווחת הקשישים: עדיף טיפול על פני תמורה כספית

ישראל היא מדינה שמקשה על קשישיה להזדקן בכבוד. יותר מדי אזרחים ותיקים מתמודדים לעת זקנתם עם יוקר המחיה שעולה מיום ליום, ועם קושי לרכוש מזון בסיסי או תרופות. רבים נוספים חיים מתחת לקו העוני ללא פנסיה ומסתמכים על קצבאות זעומות, מענקים ובתי תמחוי כדי להתקיים בקושי. לפי ההערכות, כ-30% מקשישי ישראל מוגדרים "בודדים". ואם לא די באלה, מחקר של אוניברסיטת חיפה, שנערך לבקשת השרה מירב כהן, מצא כי כמחצית ממקרי הניצול הכספי בוצעו בידי בני המשפחות של המבוגרים. אפילו הקשישים אינם מוגנים בתוך משפחתם.

ידוע כי "כסף מעוור עיני חכמים'" ומתברר שגם בני משפחה אינם חסינים. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז כניסתה לתוקף בשנת 2018 של "רפורמת הסיעוד" שאפשרה לקשישים זכאי חוק הסיעוד לוותר על שעות הטיפול שמגיעות להם ולקבל במקום כסף, נראה כי גורמים במערכת הציבורית מנסים לפעול לכך שכמה שיותר קשישים יבחרו בכסף. הרי מבחינת הפקידים עדיף כך: ברגע שקשיש לוקח כסף במקום שעות טיפול, מהמדינה סרה האחריות ועוברת לידיו.

ומה קורה בפועל? אותם קשישים, שבוחרים בכסף במקום בטיפול, נאלצים, עם קבלת הכסף, לרכוש בעצמם את שעות הטיפול שלהן הם זקוקים במקום לקבל אותן בפועל מהמוסד לביטוח לאומי. מאותו רגע הקשישים ובני משפחותיהם הופכים להיות מעסיקים בעצמם ונדרשים לחפש מטפל ישראלי מתאים, לשלם לו שכר וזכויות סוציאליות מלאות, להשיג מחליף בעת חופשה או מחלה וכדומה – עיסוק, שהופך לעול כבד מאוד.

כתוצאה מכך, מתן כסף במקום טיפול אמיתי גורם לקשישים רבים לוותר על שעות הטיפול שהם כה זקוקים להן. חמור מכך: בהתאם לתוצאות המחקר החדש, וגם לפי מחקרים שנעשו בעבר כמו גם לפי מקרים שאנו רואים בשטח, אצל קשישים רבים הכסף "זולג" לילדים או לבני משפחה, ואינו מנוצל למטרת טיפול. במקרים אחרים, הקשישים, שרבים מהם מתקיימים בדוחק, מתייחסים לכסף כאל "הכנסה נוספת". זה לא גורע לרגע מהיותם סיעודיים אלא רק מחמיר את מצבם, והנטל נופל על מחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות.

צריך להכיר בעובדות: כסף אינו יכול להחליף בני אדם. לפי הלמ"ס, בסוף שנת 2020 מנתה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל כ-1.128 מיליון איש. אנו, חברות ועמותות הסיעוד, מעניקים מדי יום טיפול סיעודי יומיומי לכ-290,000 קשישים זכאי חוק הסיעוד, החיים בביתם באמצעות כ-150,000 מטפלות ומטפלים. לאור התפתחות המדע והעליה בתוחלת החיים, מספר האזרחים הוותיקים בישראל, כמו גם מספר זכאי חוק הסיעוד הזקוקים לטיפול, נמצאים בעלייה מתמדת. פרט לטיפול הפיזי והמנטלי היומיומי, שמעניקים המטפלים שמונע את הידרדרות הקשישים ומשפר את מצבם הנפשי, הם מהווים גם אוזן קשבת ומזור לבדידות עבור הקשישים - דבר שכמובן אין לו מחיר. הסיוע הפיזי והנפשי שמעניקים המטפלות והמטפלים לקשישים הסיעודיים אף מונע אשפוזים ומפחית את העומס המוטל על מערכת הבריאות בישראל.

מקבלי החלטות יקרים, אל תפקירו את האזרחים הוותיקים. זה הזמן לעשות יותר כדי לשפר את המצב ולאפשר לקשישים בישראל, שנתנו למדינה כל כך הרבה, לחיות בכבוד וברווחה. העלאת קצבת הזקנה, הפניית "עודפי מיסים" לטובת הקשישים, הכוונה תעסוקתית מתאימה מצד המדינה במטרה להגדיל את מספר המטפלים הסיעודיים בישראל, וגם מתן עדיפות ל"גמלת שירותים" (טיפול פיזי) על פני "גמלה בכסף" בכל הנוגע לזכאי חוק הסיעוד - כל אלה הם רק חלק ממגוון פעילויות אפשריות להטבת מצבם של הקשישים בישראל, וישנן כמובן דרכים רבות נוספות. בעולם הולך ומזדקן, כאשר תוחלת החיים עולה אך איכות החיים יורדת, מדובר באינטרס לאומי מיידי.