מול דרך הטרור - דרך החוסן והלכידות

אין טעם לחפש היגיון או סיבה מיידית לפיגוע בתל אביב, כמו גם לקודמיו, שהרי זוהי מהותו של הטרור - רצח בלא סיבה ובלא אבחנה כדי להטיל אימה ופחד, לשבש את מהלך החיים התקין ולפגוע בלכידות ובחוסן החברה הישראלית, כדי לפורר ולמוטט אותה.

פיגועים של מרצחים נפשעים, בלב ערים פורחות ומשגשגות, מהווים את תמצית תולדות מאבקנו על הארץ הזו. למן ראשיתו של המפעל הציוני אנו מיישבים את הארץ, בונים נדבך על נדבך מדינה מתקדמת ומודרנית וחברה מגוונת, פתוחה ודינמית, מגיעים להישגים מרשימים בתחומי המדע, הביטחון והכלכלה - ואילו התגובה מן העבר השני היא הרג ושפיכות דמים.

הפלשתינים לא החמיצו מעולם הזדמנות להחמיץ את ההזדמנויות שההיסטוריה העניקה להם. פעם אחת כשדחו את תוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947; פעם נוספת לאחר הסכמי אוסלו, כשבמקום לנסות לכונן מוסדות של מדינה - גם אם מדינה שבדרך - הפנו את מאמציהם להיערכות לגלי טרור; ופעם נוספת לאחר ההתנתקות, כשהפכו את עזה למדגרת טרור.

זו בעצם מהות הבעיה. שהרי המפגע אכן בודד. אבל יש לו הורים שממהרים לשבחו ולהתגאות במעשיו, וקרובים שנוהרים לסוכות האבלים לפאר ולברך. המחבל בא מכפר או משכונה שבהם ילדים מחלקים סוכריות כדי לחגוג את הרצח, וצעירים מארגנים שיירות רכבים הסובבות ברחובות ומשמיעות צפירות תמיכה. זהו אפוא מעגל הרצח, שראשיתו בהסתה, גם אם רכה וחלקלקה, והמשכו במתן גיבוי, גם אם עקיף ומתפתל, לרוצחים. שהרי מי שקורא למאבק בישראל, יודע אל נכון שתמיד יהיה מישהו, ואין מדובר כנראה בבודדים, שיפרש את קריאתו כהרשאה לרצח. ומי שקורא למחבלים שאהידים ומשלם למשפחותיהם משכורות - מעניק בכך לגיטימציה למעשיהם, גם אם שב ומכריז שהוא נגד טרור.

האם יש דרך אחרת? ודאי שיש. זוהי דרכה של הציונות - דרך שמעולם לא קידשה רצח של חפים מפשע, ושלא הפכה את הטרור והמאבק המזוין לכל ייעודה ותכליתה. גיבוריה של ישראל אינם שאהידים, אלא מי שנלחמים להבטיח את קיומה, ולצד אלו גם מי שמקדמים את המדע והטכנולוגיה, את החינוך, התרבות והחברה, ובונים את הארץ.

וכך אנו ממשיכים במסע, משלמים מחיר כואב על כל צעד ושעל ובעבור כל הישג בעשייה ובבניין, אבל מתקדמים בבטחה קדימה מניצחון לניצחון, זה 74 שנות עצמאות. ואילו הפלשתינים נסוגים לאחור ומתרחקים עוד ועוד, יותר מאי פעם בעבר, מהשגת מטרותיהם הלאומיות.

פיגועי הטרור נגד האזרחים מבקשים להסיט אותנו מדרכנו ולמוטט אותנו בדרך של הטלת אימה וערעור החוסן הלאומי. לכידות, איפוק עצמי ועמידה איתנה על שלנו, תוך נשיכת שפתיים, היו תמיד דרכה של הציונות לניצחון. אין פירוש הדבר להפגין חוסר אונים ומעש ולא ללחום ולהכות בטרור. אבל לפני הכל יש לדאוג לחוסן מבית.

יש להודות בצער כי התקשורת בישראל, מתוך רצון להתגייס למשימה, פועלת משיקולי רייטינג בכיוון ההפוך ומפיצה בדיווחיה פאניקה ואימה. אבל העם בישראל חזק יותר מכפי שמשתקף בדיווחי התקשורת - שהרי את זו, יהיה כנראה קשה לשנות.