"ניהול סכסוך" או מו"מ - הטרור ימשיך בנתיב משלו

פיגועי השבועיים האחרונים התאחדו ימין ושמאל בשיברון הלב על מיטב בנינו ובנותינו שנרצחו. האבל הוא משותף, אבל המסקנות והלקחים אינם זהים, כצפוי.

יש בימין האידיאולוגי מי שחושבים שמדובר בהוכחה נוספת לחוסר ההיתכנות של שלום, או אפילו הסדר, בין ישראלים לפלשתינים, ויש בשמאל האידיאולוגי מי שחושבים שהמסקנה הפוכה: הטרור הפלשתיני הוא הוכחה לכך שנמשיך לדמם מפיגועים, עד שנשכיל לחזור לשולחן המו"מ עם הפלשתינים ונגיע להסכם שישים קץ לכיבוש.

את הסנטימנט האחרון היטיבה לתאר חברת הכנסת ויו"ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון. הפיגועים, כתבה, הם "הוכחה לכישלון וקריסה מוחלטת של הקונספציה של נתניהו בעשור האחרון, שלפיה אפשר לנהל את הסכסוך... הציבור בישראל משלם מחיר על המדיניות שהניחה שאפשר להמשיך כאן את החיים כרגיל, כשמיליוני פלשתינים נמצאים תחת שליטתנו". לטענתה, מציאות הפיגועים אינה גזירת גורל, ויש לצאת מהפסיביות וללכת לקראת הסדר מדיני.

גם אני בעד חתירה להבנות ולהסכמים עם הפלשתינים. הלוואי שאפשר, חייבים לנסות. אני מסכימה שהימין כשל כישלון חרוץ בגישתו לסכסוך, והוא מוביל אותנו לאבדון עם אשליית הסיפוח והריבונות. יתרה מזאת, אני עדיין מאמינה בחזון שתי המדינות - כולל ויתורים כואבים מהצד שלנו - אף שאנחנו לא בכיוון, בגללנו וגם בגללם. בטווח הארוך, אני מאמינה, עם נכונות של שני הצדדים, ובהמשך לתהליכים הדרגתיים ומשמעותיים - זה אפשרי. זה הדבר הנכון בשבילנו, ואני מאמינה שגם בשבילם.

אבל - וזה אבל גדול - בבקשה אל תספרו לנו שזה יעצור את הטרור הפלשתיני. בבקשה אל תשלו אותנו ואת עצמכם. ההיסטוריה לימדה אותנו שכל ויתור, כל הסכם וכל מו״מ משמעותי - מביא איתו גל טרור ומעיר את הקיצוניים. הפיגועים הכי קשים היו בתקופת יצחק רבין והסכמי אוסלו, ואת הטרור לא התחלנו לחוות בעידן נתניהו ו"ניהול הסכסוך".

לא רק אנחנו אובדי עצות בשאלה לאן להוביל את הסכסוך הזה כדי לסיים אותו. גם הפלשתינים לא יודעים מה הם רוצים - מדינה אחת או שתיים, אזרחות ישראלית או פלשתינית, שנעוף מפה או שניתן להם תעודת זהות כחולה - כי אין הסכמה כלל־פלשתינית מה הם רוצים להשיג ולהגשים. אל תקשרו בין השניים. הטרור לא יימשך רק כי הכיבוש יימשך. הוא פשוט יימשך, ויש להילחם בו באפס סובלנות.

נביא השמאל עמוס עוז כתב כבר ב־2002 - ושנים המאמר הזה היה תלוי לי על המקרר כמו מצפן - שיש פה בעצם שתי מלחמות: מלחמתו הצודקת של העם הפלשתיני להשתחרר מעול הכיבוש, ומלחמתו הנפשעת של האסלאם הפנאטי להשמדת ישראל ולעקירת העם היהודי ממולדתו. בבקשה אל תבלבלו בין השתיים.

הפיגועים - הם שייכים למלחמה הנפשעת, ושום שלום או הסכם לא יעצור אותם, ובהם יש להילחם כאילו אין כיבוש ובלי אפולוגטיקה ורגשות אשם. והשלום - אליו צריך לחתור תמיד ללא ייאוש וציניות, מתוך אידיאל יהודי, מוסרי ואנושי.