יש לנו עניין לדאוג לפועלי בניין

בעקבות הפיגוע הרצחני בשבוע שעבר בבני ברק, החליטו כמה וכמה ראשי רשויות יהודיות מאזור המרכז לסגור את אתרי הבנייה בתחומם. צערם וכעסם של התושבים - מוצדק ככל שיהיה - וגם חששם המובן מפיגועים נוספים, אינם יכולים להכתיב צעדים כאלה, המדיפים ריח נקמני, בפרט כשמשטרת ישראל והשב"כ אינם מורים על כך.

שהרי מלבד ההשתייכות לאותו הלאום, מה בעצם הקשר בין פועלי הבנייה לבין המפגעים? והאם פשעו של האחד מצדיק עונש קולקטיבי על הזולת? מהחלטה זו ניזוקו היזמים, שמרביתם יהודים, וקבלני הבניין, שרבים מהם ערבים. ובעיקר, היא מנעה פרנסה מפועלים, ערבים אזרחי ישראל ופלשתינים תושבי הרשות, המתפרנסים ממשכורת יומית, ולא חודשית. כן, אלה היוצאים מבתיהם בשעות הלילה הקטנות, ונוסעים לעיתים שעה ושעתיים לאתר הבנייה שבו ירוויחו את לחמם.

נודה באמת: עובדי הכפיים, ובמיוחד עובדי ענף הבנייה, הם אנשים שקופים. הראשונים להיפגע מכל החלטה שרירותית, מכל אירוע ביטחוני, מכל שינוי קטן במדיניות. הם חשופים לסיכונים הגדולים ביותר, עובדים בתנאים קשים בכל ימות השנה, כמעט ללא תנאים סוציאליים, לעתים רבות מדי ללא הגנת ארגון עובדים, חשופים לסכנת פיטורים מהרגע להרגע.

במדינת ישראל עובדים יותר מ־120 אלף עובדי בניין משטחי הרשות הפלשתינית, ועוד כ־20 אלף מרצועת עזה, שרובם המכריע נדרש להעביר לקבלני כוח האדם תשלום חודשי קבוע של 2,500 שקלים לצורך הסדרת היתר עבודה וכניסה לישראל. ממשכורתם הדלה מנוכה, אפוא, סכום המותיר אותם משועבדים לחלוטין למעסיקים ולקבלני כוח אדם.

נכון, גם בתנאים האלה עבודה בישראל עדיפה על פני עבודה בשטחי הרשות הפלשתינית. אך עדיין, מדובר בחולשה ובניצול המובנים בתוך המערכת - וכל הגורמים הרשמיים במדינת ישראל מודעים לכך. במילים אחרות, אין מי שידאג להגנה מינימלית על הביטחון ועל הרווחה של פועלי הכפיים, בעיקר הפלשתינים, אלה שכבר עשרות שנים בונים את ישראל. תחי האירוניה.

עם כל ההבנה לרגישות הנובעת מההסלמה בשבועות האחרונים, עולה ביתר שאת הדחיפות ברפורמה שתסדיר את התנאים ואת הפרנסה בכבוד של עובדי הבניין, כולל הפלשתינים. מדובר בתיקון ערכי ומוסרי, אבל גם הגיוני מבחינה כלכלית. כל עובד פלשתיני שמתפרנס מעבודה בישראל, לא רק תורם את חלקו בהפחתת המתח והעימותים, אלא גם מפרנס את משפחתו בכבוד ורוכש הרבה מוצרים מהכלכלות הישראלית והפלשתינית, שבמרביתן משותפות או משפיעות זו על זו. גם אם לעיתים קשה להודות בכך, העובדים הפלשתינים עדיפים על זרים, שמשכורתם יוצאת מישראל - ואינה חוזרת לכלכלה שלה.