הפגנה בזירת הפיגוע בבאר שבע | צילום: דודו גרינשפן

ההיסטריה מיותרת, הלחץ הציבורי חשוב

טוב שהציבור נסער בעקבות הפיגועים: לא בגלל 11 הרוגים, אלא משום שהוא מתחיל לאבד אמון בממשלותיו • עכשיו צריך להכריח את הממשלה, בין השאר, לשקם את גדר ההפרדה, לגרש שב"חים

קצת פרופורציה. מבחינת הטרור הפלשתיני, לא קרה בשבוע שעבר דבר חדש או מפתיע. מדובר בצבר אירועים. לכן, מצד אחד, אין סיבה לתגובה היסטרית, אך מצד שני, טוב שהציבור מגיב בסערת רגשות, משום שרק כך ניתן לכפות על ממשלות ישראל לנהוג באחריות הנדרשת לטווח הבינוני והארוך, על חשבון התמכרות מופקרת לרגיעה זמנית בשל היעדר אומץ פוליטי. בדיעבד מתברר כי הפורעים בלוד, בעכו ובכבישי ערד במאי 2021, והטרוריסטים בבאר שבע, בחדרה ובבני ברק כעת, כופים על הממשלות להתמודד בלחץ עם מה שהן וקודמותיהן בדור האחרון היו צריכות למנוע במדיניות אחראית.

פלשתינים הורגים יהודים ללא הבחנה יותר ממאה שנים. מאז קם עם פלשתיני, לפני כל אירוע מכונן ולאחריו: הקמת המדינה, ששת הימים, אוסלו וקמפ דיוויד, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מעזה. תמיד: בעת מצוקה פלשתינית ובימי צמיחה; בימי המופתי, ערפאת ואבו מאזן; בעיצומו של תהליך שלום ובימי קיפאון מדיני; בימי ממשל אמריקני אוהד וממשל שהתעלם מעניינם; בשטחים ובתחומי הקו הירוק. מבצעיו היו בורים ומשכילים, עניים ומבוססים, דתיים וחילונים, מוסלמים ונוצרים, גברים, נשים וקטינים, מונעי רגשות לאומיים ורדופי מצוקות נפשיות, אזרחי ישראל, תושבי ירושלים, הרצועה, הגדה והפזורה.

מוטיבציה גבוהה לאלימות פלשתינית היא נתון. מדובר בחברה אלימה, בשלטון ישראל ומחוצה לו, גם כלפי בניה שלה. רוצחי יהודים ("שאהידים") הם דמויות המופת העיקריות, הזוכים לכבוד ולגמול כספי ולבונוס לאזרחי ישראל, לפי מספר היהודים שהרגו. זה מתבקש מהאתוס הלאומי הפלשתיני, המתאר פשרה היסטורית (הסתלקות מ"זכות" השיבה) כבגידה ומקדש את ה"מקריב" למניעתה במאבק אלים ומתמשך לדורות. את הטרור מרסנים רק המניעה הכוחנית הרצופה (סיכולי שב"כ וצה"ל, על יסוד מודיעין משובח) והרתעה, הצרובה בתודעה בעקבות פגיעה אנושה במעורבים ובסביבתם, כמו ב"חומת מגן".

 היעדר מניעה כוחנית מתפרש כחוסר אונים, המזמין אלימות. זה קורה כאשר המדינה מפחדת שנים רבות לפעול כנגד אלפי בדואים פורעים המשתוללים חמושים בנגב, כנגד אחזקה המונית בכלי נשק ביישובים הערביים, כנגד פשיעה חקלאית וגביית דמי חסות בראש חוצות וכנגד הזדהות בוטה עם האויב בשעת מלחמה. זה קורה כאשר בתי המשפט מטילים, בנושאים המאיימים על אדני החברה, עונשים מגוחכים עד כדי הפקרות, והפרקליטות מציעה עסקות טיעון שערורייתיות. המדינה גם מעבירה מיליארדים לרשויות הערביות, בלי להבטיח שהכסף לא יגיע דרך המערכות החמולתיות אל ארגוני הפשע. במקום להתמודד עם התפוגגות ההרתעה, בדור שאינו זוכר את "חומת מגן", ממשיכה ישראל להשלים עם הרס גדר הביטחון, ומונעת את הבקרה על כניסת מאות אלפים מהעם הנלחם בה. כדי "להרגיע את השטח" מאפשרים לחמאס לשקם את עוצמתו לאחר "שומר החומות" ולהתאושש לקראת העימות הבא, תוך הכנסת עשרות אלפי פועלים לשטח ישראל. מחיר ההתמכרות ליעד העליון של "רגיעה היום" הוא התפרצות חמורה לאין שיעור "מחר ומחרתיים".

לכן, טוב שהציבור נסער. לא בגלל 11 הרוגים, אלא משום שהוא מתחיל לאבד אמון בממשלותיו. אלה אפשרו את השתלטות הבדואים בנגב, את ההפקרות האלימה בחברה הערבית ואת הלגיטימציה לטרור בקרב האזרחים הערבים. החברה הערבית והתרבות הפוליטית האלימה הרווחת במגוון ריכוזיה הן האחראיות העיקרית לעיוותים הללו, אך הממשלה אחראית לדיכוי האלימות.

עכשיו צריך להכריח את הממשלה לשקם את גדר ההפרדה, לגרש שב"חים, לדכא בכוח את השתוללות הבדואים, לרבות השתלטותם המאסיבית על אדמות המדינה, ולהעניש בחומרה, למשל, מזדהים עם רוצחי השוטרים בהר הבית ב־2017 באירועים המוניים באום אל־פחם. המחוקק נדרש להבהיר לשופטים ולפרקליטים שתפקידם להגן על קורבנות הטרור, ולא לגלות אמפתיה לפעיליו ולמקלסיו. גם האזרחים הערבים ההגונים, הרוצים להשתלב, יברכו על כך בליבם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו