אקטיביזם צבאי מגיע מתוך אחדות

לנוכח הטענות על כך שהממשלה לא תנחית מכה על הטרור, והחשש כי תימנע ממבצע לאיסוף כלי הנשק בחברה הערבית או תהיה "צמחונית" בהחזרת הריבונות הישראלית בנגב, רק כי היא מכילה מפלגות שמאל ונציגים ערבים, ראוי להיזכר: מאז מבצע של"ג הפכו ממשלות הימין לאלה שחשות חוסר לגיטימציה להילחם לבדן בטרור. חזקות בדיבורים, חלשות במעשים. לעשייה אמיתית הן פונות רק כאשר הן חולקות קואליציה עם מפלגות שמאל.

נתחיל בשני המבצעים המשמעותיים, המהווים מהפכה תודעתית בהתנהלות ישראל. הראשון - חומת מגן. אריאל שרון יצא למבצע מתוך קואליציה ששותפה לה מפלגת העבודה, ושר הביטחון היה לא אחר מאשר בנימין (פואד) בן־אליעזר. בנו של שרון התראיין לאחרונה והדגיש כי הלקח המרכזי של אביו מכהונתו כשר ביטחון היה ההכרח לצאת למבצעים צבאיים מתוך ממשלות אחדות. קרי: "הפיכת התקליט" שישראל הפגינה בחומת מגן, שבמסגרתה נשלח צה"ל להילחם בגדודי ערפאת, נעשתה כשמפלגת "אוסלו" בקואליציה, ועוד באחריותה משרד הביטחון.

בפעם השנייה שנעשה מהפך פסיכולוגי (אם כי פחות מוצלח מבחינה מבצעית) - יזמה אותו ממשלת מרכז־שמאל במלחמת לבנון השנייה ב־2006. אז התעלתה ישראל על החסם הפסיכולוגי של "לא נכנסים לבוץ הלבנוני" והפתיעה קודם כל את עצמה, כאשר שלחה לשם את כוחותיה. מבלי קשר לתוצאות הבעייתיות - תוצאה ישירה של אותו חסם שמנע מהצבא להתאמן על לוחמה בלבנון ולהיערך למלחמת יבשה ממשית בארץ הארזים - יש לזכור כי את פריצת הקו האדום הזה עשתה ממשלה שלמעשה הימין לא היה כלל שותף לה.

נרד דרומה: במבצע עופרת יצוקה גילתה ישראל כלפי חמאס אקטיביזם חסר תקדים. לאחר תקיפות ארטילריות מן האוויר, עבר צה"ל ללחימה ממשית בשטח אורבני. רה"מ דאז אולמרט ושרת החוץ לבני אף לא נרתעו מהתביעות להפסקת המבצע, והעניקו לצבא מרחב פעולה להעמקתו. מימין, מהאופוזיציה, ביקר בנימין נתניהו את העובדה שהמבצע לא הסתיים בהפלת חמאס (מה שיעשה הוא בכהונתו? ספוילר - לא!) היה זה אחד המבצעים האקטיביים ביותר בכל הקשור לגיוס כוחות מילואים ולהפעלתם בשטח עזה. זאת, בניגוד לעמוד ענן או לשומר החומות, שלא כללו כניסה לעזה כלל - אף שבהם היתה ישראל מוגנת בכיפת ברזל ובקואליציה ימנית "על מלא".

ניתן להסיק שהדיבורים על רפיסות ביטחונית הקשורה בשמאל קואליציוני אינה רלוונטית, ואולי אף עשויה לנבא את ההפך. ייתכן שבנוכחותן של מפלגות שמאל ובהימצא נציגים ערבים בקואליציה, יש דווקא כדי להעניק לגיטימציה לאקטיביזם ביטחוני שלא היה מתקיים כלל לו היו באופוזיציה.

קל לנתניהו או לכל ראש ממשלת ימין לשעבר "לדבר ביטחונית". אך בעת היותו בשלטון מוכיחה ההיסטוריה כי ההבדל בין דיבורים למעשים נעוץ ביכולתו לחבור לשותפים, משמאל, שיחד עימו יכלו לחלוק באחריות, להגיע (טנטטיבית) לוועדות החקירה, למשפחות החללים או לאימהות החיילים. דווקא כשנציגי השמאל בממשלה - התותחים רועמים. לך תבין.