די לתעמולה: זה סכסוך לאומי, לא משבר אזרחי

השאלה החסרה בכל הדיון הציבורי ההמום מההתפרעויות האלימות היא: למה עכשיו? התשובות הבנאליות לא מספיקות. נכון, זה רמדאן, והמשטרה פרצה לאל־אקצא. זה בדרך כלל מסתכם באבנים מתגלגלות מהר הבית ובכמה ניסיונות פיגוע. הפעם זה התפשט כמו וירוס של אלימות מיפו ללוד, מעכו לחיפה, בעוצמות חריגות שמעלות תהיות עמוקות על יחסי יהודים־ערבים. לכן מתבקש לשאול, איך זה שביום ראשון סוגרים ממשלה עם רע"מ, וביום שלישי אנחנו באוקטובר 2000 טורבו? איך קורה שבשיא המומנטום הפוליטי לשינוי ביחסי יהודים־ערבים - מתעורר נחשול לאומני של אלימות ושנאה?

בהשתוללות הכאוטית חבויה בכל זאת לוגיקה: הזעם לא פנה רק נגד סמלי מדינה, ולמעשה כמעט לא כלפי שוטרים. זה נטו נגד יהודים: הרכבים, העסקים, הבתים, והגוף שלהם. אלה מעולם לא היו "הפגנות" שיצאו משליטה; אלה מסעות שנאה שמעבירים מסר מהדהד לחברה היהודית, ולא לממסד ה"מדכא" וה"כובש".

האם זה מצלצל מוכר, הדפוס הזה של שינוי מגמה, ותגובה שמתפוצצת בפנים? האם לא פגשנו דינמיקה דומה באוסלו, בדרום לבנון, בהתנתקות? אלה לא מקרים זהים, אבל הדפוס החוזר של הליכה לקראת - ותגובת נגד אלימה, מחייב מחשבה. הוא חוזר בכל פעם שנשבר טאבו: הכרה בראש ארגון טרור כפרטנר; ויתור על זיקה לחבל ארץ; חימוש בנשק; נסיגה מטריטוריה; פינוי יישובים. בכל פעם התמלא הלב בציפייה לצעד הדדי - והתגובה היתה פרץ אלימות.

אני כמובן לא מאשים, לא את רע"מ ולא את מזמיניה למשא ומתן. בשום אופן. אני כן שואל: האם השמחה על עבאס אחד בממשלה, לא גוברת על הכעס בגלל בן גביר אחד בשייח' ג'ראח? נציגם הנבחר של ערביי אום אל־פחם ורמלה עומד להיכנס לקואליציה, כשותף. עוד טאבו עומד להישבר, לשמחת הפרשנים. הנה כבר סוגרים את הדיל ביום ירושלים אחרי הצהריים... ובום. השאר ידוע.

איך מסבירים זאת? דרך אחת, צפויה, היא לספר שזו תגובת נגד של אויבי הריפוי והפיוס. בעשור של אוסלו קראנו להם "אויבי השלום", והציווי הקולקטיבי אסר לתת להם להחריב את השמחה. הטרור הוסבר כניסיון לחבל בתהליך השלום. לנפגעים קראנו "קורבנות השלום".

בשנה האחרונה, אף שהדבר מעולם לא הוכרז רשמית, אנחנו בשנת פיוס ואווירת שינוי גישה לאזרחי ישראל הערבים. מחיבוקי הקורונה ועד החיבוק הפוליטי. אני לא אתפלא אם בהתאם להיגיון הזה, יסבירו לנו בקרוב שהתפרצות האלימות האנטי־יהודית היא תגובת נגד. זה כבר מבצבץ ברשתות: לא לתת ל"אלימות משני הצדדים" לשבש את הקמת ממשלת השינוי. החמומים של להב"ה נשלחו על ידי נתניהו לחבל במאמצי הפיוס, והתשובה הטובה ביותר לחוליגנים תהיה סגירת ממשלה עם רע"מ. "שותפות יהודית־ערבית של כוחות שפויים היא צו השעה", הסביר ניצן הורוביץ בגל"צ. זה מדהים איך שתבניות התעמולה האלה לא מתות, רק קצת משנות צורה. צריך לקוות שלא יכנו בקרוב את נפגעי המהומות "קורבנות הפיוס".

ולכן, למרות ההלם מעוצמת האלימות כלפי יהודים, ויחד עם הזעזוע מתגובת הנגד של קבוצות מסוימות בתוך החברה היהודית, אסור להעלים מבט מהאמת: מדובר בסכסוך לאומי. לא בתוצאה של "שיסוי ופילוג" ולא ב"התפרקות חברתית" בשלהי שלטון נתניהו. יש רצון עז בשמאל לצייר את האירועים כביטוי לאנרכיה של דמדומי שלטון, כסיום מתבקש ל־12 שנות הסתה. אלה הסברים קלושים, שצריך לעמת אותם עם השאלה: לנתניהו, גדול המפלגים, לקח 12 שנה לייצר התנגשות מהסוג שאהוד ברק, למשל, הצליח לייצר בתוך שנה וחצי? אנחנו המומים מעוצמת האלימות כי 12 השנים האחרונות היו דווקא שונות. הן הביאו לא רק רגיעה יחסית, בוודאי ביחס לעשור הקודם, אלא גם השתלבות חסרת תקדים של אזרחי ישראל הערבים.

וזה בדיוק מסך העשן שצריך להסיר: זה לא סיפור של "שלטון מלבה שנאה", זה סיפור של סכסוך לאומי, שמתפרץ אחת לכמה זמן. פחי אשפה הובערו ביפו גם לפני שבן גביר הגיע "לשפוך שמן" בלוד. מהומות יום כיפור בעכו 2008 לא חיכו לנתניהו המסית. אנחנו כבר יותר מחודש במצעד התירוצים: מצוקת דיור ביפו, גרעינים תורניים בלוד, מחסומים בשער שכם, התגרות בשייח' ג'ראח – כמה סיפורים נמשיך לספר לעצמנו?

האלימות השבוע היא דף בתולדות סכסוך לאומי בן מאה שנים. הוא עוצמתי ומחריד הפעם, כי הוא פוגש משבר אכיפה חמור, שבחלקו נובע מגישה רכה ומכילה, יחד עם חולשה שלטונית ומשבר פוליטי. הגיע הזמן שנחדל מרציונליזציה של האלימות ומאספקת תירוצים לבריונים. לא. אין כאן הוכחה גדולה להתפוררות בחסות השלטון. "יש את החברה הישראלית ויש את תומכי חמאס שמשתוללים ברחובות", כתב בחוכמה יותם זמרי, "ביניהם הקרע". וזה יותר מלגיטימי להיקרע ממי שמבקש את נפשך.

האתגר הגדול הוא להמשיך את הקיום המשותף גם בתנאים האלה, שלא ייעלמו בקרוב. החברה הישראלית עשתה כברת דרך מדהימה בעשור האחרון. העלבון הכי גדול ליהודים ולערבים שמאמינים במציאות של השתלבות והבנה הדדית, הוא לספר להם שהכל היה לשווא. להפך. לקום מחר בבוקר ולהתחיל - ולא מבראשית.